הבוקר חזר לבסיס החייל שלי לאחר חופשת ה"רגילה" הראשונה שלו. לא סתם חופשה זו היתה – שבוע של שיכרון חושים עם חברת ילדות שגרה בחו"ל והגיעה כדי להיות איתו. הרבה ציפיות היו לקראת המפגש, אשר התממשו במלואן. אתמול בערב היא כבר היתה נפוחה מבכי והבוקר הם נפרדו בהתרגשות מאופקת. ליבי בכה איתם אבל מה שאמרתי להם היה שיחשבו על השבוע הזה כעל מתנה שזכו לה ושיזכרו אותו בשמחה ולא בעצב.

אחר-כך חשבתי על הדברים שאמרתי. נכון שכך רצוי אבל האם זה עובד? האם אנחנו יודעים להסתכל על הצד החיובי של הדברים? או שמא תחושת ההחמצה שולטת...