אתמול ראיתי את הסרט "קרוב יותר". קשה לי לומר שנהניתי אבל ללא ספק הוא משאיר, יחד עם תחושה מבאסת משהו, המון שאלות פתוחות, שהעיקרית בהן היא: האם במערכת יחסים צריך להגיד הכל.

בשיחה ארוכה אחרי הסרט, לא היתה תמימות דעים ביני לבין א' חברתי. אני מזמן טוענת שצריך להשאיר מרחב פרטי בזוגיות ושיש דברים שעצם ידיעתם לא רק שלא תתרום, אלא בוודאי תפגע. א' טוענת שהיא חייבת לדעת את האמת ואת כל האמת.

נראה, לפי הסרט הזה, שגברים הם יצורים פרימיטיביים ביותר. מה שמעניין אותם יותר מכל זה לדעת אם מישהו אחר מזיין יותר טוב מהם – כאילו שהגבריות שלהם קמה ונופלת על זה בלבד. חשוב להם לדעת כל פרט – איך עשיתם את זה, האם יש לו זין גדול והאם גמרת...

דבר נוסף שמעלה הסרט הזה נוגע בסוגיה הידועה:"מי רוצה יותר". הצורך בריגוש, בכיבוש, הפלאטו שבא אחרי זה ואבדן העניין והמתח, המביא להתעוררות מחודשת של הצורך בריגוש וכיבוש.

לסיכום, אהבה זה דבר מורכב, שיכול להוציא מאיתנו גם את הטוב ביותר אבל גם את הרע ביותר.

לא יודעת אם לשלוח אתכם או לא. לשיקולכם.

נ.ב.

ג'וליה רוברטס כמעט לא מחייכת בסרט הזה. אני לא מתה עליה בתפקידים הדכאוניים שלה. אבל נטלי פורטמן מדהימה.

למעמיקים - ביקורתו הנלהבת של הפסיכופט המתורבת