כשהייתי בכיתה ז', באה לשכונה ילדה חדשה. גבוהה וחתיכה, מיד הפכה לחלק מהחבורה הסגורה שלנו והפכה לחברתי הטובה ביותר. אני הייתי ילדה מקובלת אך חסרת ביטחון להחריד. היינו בגיל שמתחילים להתעניין בבנים ואלה בשכבה שמעלינו החלו להתעניין בנו. כתבתי יומן ובתור חברות טובות, נתתי לה לקרוא ביומני, והיא, כיאה לחברה טובה, העירה הערות בונות בשולי המחברת, בסגנון "אני לא חייבת להאמין שמה שאת כותבת כאן זה אמת". גם עליה כתבתי, כמובן – ביודעי שהיא קוראת. בקיצור – יחסי גומלין בריאים. היא גם הקפידה לספר לי מה הבנים היו מרכלים עלי וכמה שהיו מספרים עליה שהיא חתיכה ושיש לה רגליים יפות ושלי אין רגליים יפות וכיוצא באלה. השיא של חברותנו הטובה היתה באיזה מחנה קיץ אחד בכיתה ט' – שבאמצע ארוחת צהריים – לפני כל השבט, היא צרחה עלי שאני סכסכנית – האשימה אותי במשהו שלא עשיתי והשפילה אותי קבל עם ועידה, במקום לקחת אותי הצידה ולברר אם בכלל היו דברים מעולם.

זה ממש מדהים איך כתיבת הדברים האלה מעוררת שוב תחושות לא נעימות – כאילו לא עברו 30 שנה.

מה שמעניין הוא, שמכל הבנות איתן  גדלתי וגם מתקופת התיכון – היא היחידה שאני בקשר איתה ולא רק זה – אנחנו זוכרות באדיקות של חשמנים (היום אני בענייני חשמנים) לצלצל אחת לשנייה בימי ההולדת שלנו.

לכן דיברנו היום ונהנינו מההכרה שכבר 30 שנה אנחנו יחד וכמה היסטוריה משותפת יש לנו. היא סיפרה לי שבארגז שהיא לקחה מבית הוריה, היא מצאה מכתב שכתבה לי בשנת 1973.  למרות שאנחנו לא בקשר יומיומי, יש משהו בקשר הזה שמחבר אותנו לימים אחרים, לזמן אחר – לעידן התמימות....