המומחים אומרים שעלייה ממוצעת במשקל בפסח היא שלושה קילו. אני החלטתי להכות את המומחים ופצחתי בתוכנית כושר גורפת, אותה התחלתי הערב בהליכה נמרצת במסלול הרקורטן המשובח בפארק, אשר בנה ראש העיר לטובת תושביו.
בתקופות שאני הולכת, אני עושה זאת בבקרים. אני פוגשת בדרכי בעיקר נשים – לבד או בשניים. פה ושם איזה גבר והגן ריק. בשעת בין ערביים התפאורה אחרת לגמרי. מסתבר שצעידה משמשת גם לגיבוש משפחתי – הורים וילדים וגם גיבוש זוגי. עבורי זהו זמן איכות שלי עם עצמי ועם המוסיקה שלי...
הפארק מלא – משפחות דתיות מרובות טף – בפינת משחקים אחת היו שתי אמהות ועשרים ילדים... ותופעה חדשה שעשתה לי צביטה בלב: פעם היו מטפלות פיליפיניות נפגשות בגן השעשועים עם הילדים שבהם טיפלו. הערב ראיתי מפגש כזה עם זקנים בכסאות גלגלים. ארבעה זקנים מסכנים שבקושי החזיקו את עצמם על הכסאות שלהם, עמדו בשורה מול ספסל, שעליו ישבה חבורת פיליפינים, שפטפטו וצחקו בקולי קולות בשפתם והתעלמו לגמרי מהזקנים הבוהים שלהם. עשה לי עצוב...
חזרתי לצלחת בלינצ'ס של פסח שטיגנה שכנתי לפני שהלכה לחדר לידה – אני נרגשת מהלידה הזאת כמו דודה...
ומילה לסיום על עזר ויצמן. לפני כשנה, היה לי הכבוד להתארח בביתו בקיסריה. ההיכרות של משפחת ויצמן ושל משפחתי היא ארוכת שנים. הוא תמיד גרם לאנשים לנוע באי נוחות בכסא, אבל לזכותו ייאמר שפיו וליבו אחד היו. הוא היה כבר כפוף ונעזר במקל אך אני זוכרת את ימיו הזקופים, בהם היה מלא קסם.
אולי עכשיו יתאחד עם שאולי שאהב כל-כך.
נוח על משכבך בשלום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
