אני מתחילה להיכנס לאי שקט בסביבות בית ינאי, כאשר התחנות הקבועות ברדיו שלי מתחילות להיחלש. אני יוצאת מהטווח שלי. אב הבית, לעומת זאת, מקבל איזו אאורה ככל שהעיר מתרחקת והנוף נהיה ירוק. כשהגענו לאיזור השמורה, הצ'אקרות ממש נפתחו לו והוא הפנה את תשומת ליבנו לנוף מימין – שדה חיטה קצור עד האופק – והסביר לנו למה האנשים שחיים כאן בריאים בנפשם (בניגוד גמור אלינו, העירונים הפסיכיים שרצים אחרי הזנב של עצמנו כל הזמן...). אין מה לומר – רגוע בשמורה. האינדיאנית שולחת את הבת שלה לשכנים לראות אם היא שם והמקסימה רצה. אין מה לומר- התמימות בהתגשמותה.... פעם היה פה שמח.... זה מדבק. אפילו אני התחלתי לנשום עמוק יותר והחלטתי לנסות למצוא את תחנות הרדיו שתחברנה אותי לסביבתי החדשה. נאדה. גורנישט. אפילו לא ים השיבולים.... ערבית, רוסית ונדמה לי שגם קלטנו את קפריסין – אבל לא גלגל"צ ולא 88 FM. רשת ב' אפשר לקלוט גם בסיביר אבל אנחנו רצינו מוסיקה. בגליל אין תחנות. אבל נוף יש בשפע. שיפולי גבעות רכות – ממש כמו בטוסקנה, קולות מואזין נישאים ברוח וחוץ מזה - שקט אמיתי – החיים נטולי פסקול. (אם מוציאים זבובים וגנרטור מן הכלל). מכיון שגם רדיו לא קולטים, הגלילים משעשעים את עצמם בהופעות חיות בפסטיבלים שונים.

אנחנו שמנו את פעמינו לכפר הנופש הקסום ברקפת. קסום אמרנו? לפי האתר שלהם. האמת היא שהעובדה שבכל הגליל היה מלא ורק אצלם נותרו מקומות היתה צריכה להדליק לי נורה אדומה. אבל אנחנו למודי צימרים – באים ללא ציפיות – כן, גם אני. למרות הרקע האריסטוקרטי שלי, ידעתי דרגשי עץ בנפאל, בתי ספר שדה וגם את כפר הנוער הציוני בירושלים עברתי בשלום. כשאני באה לצימר אני מתכנתת את הציפיות לרמה של צימר אבל אם יש דבר שמוציא אותי מדעתי זה זלזול בי ובכספי. שילמנו 570 ₪ ללילה במקום הזה לזוג + ילד (ילד נוסף היה מייקר את התענוג במאה ₪ נוספים). הצילומים המטופחים של האתר כנראה צולמו מזמן. רואים שהדשא ידע ימים טובים יותר ורמת הניקיון והתחזוקה הכללית היתה, איך לומר, מבישה. הידיות של הדלתות היו כה דביקות שאי אפשר היה לשחרר את היד... קורי עכביש, זכר למתלים באמבטיה, חלון שבור בדלת של האמבטיה, וילונות שנותקו מהמתלים שלהם, גב מיטה שנפל ונותר על הרצפה – ורק החורים בקיר נותרו פעורים... בקיצור – הזנחה.

חברתי לנסיעה היא יותר אסטניסטית ממני. היא לוקחת איתה תמיד כפפות חד פעמיות ואקונומיקה. היא היתה ממש מזועזעת.... אז זימנו את רוני – מנהל הכפר לביקור בחדרים שלנו כדי להראות לו למה לא נבוא אליו שוב. בנועם ובשקט הראנו לו את כל הרג'קטים. הוא עמד עם ידיים משולבות, רק מצפה שנעצור לרגע את שטף הדיבור כדי להסביר לנו שהישראלים, מה לעשות, גונבים לו את הכלים ולכן אין מספיק כלים בחדר וכיוצא באלה תירוצים. חברתי אמרה שלו היתה במקומו, היתה פשוט מתנצלת ושולחת את המנקה ואז, כיאה למנהל כפר נופש המעוניין לתת שירות מעולה לאורחיו, אמר:"זה נשמע שאתם מצפים שאני אהיה העבד שלכם". שכה אחיה.

אז אני רוצה להמליץ לכם לדלג על רקפת בפעם הבאה שאתם יוצאים לגליל. זאת אומרת, דלגו על כפר הנופש רקפת. דווקא יש שם גלריה מקסיקנית חביבה למדי.

נקודות אור לא חסרות:

1. הליכה לאורך הטיילת של הר שכניה בשקיעה.
2. נחל צלמון (עדיף לא בשבתות וחגים).
3. הנוף ממסעדת אינקולינה ביודפת (האוכל לא היה מדהים).
4. האוירה במסעדת בית רוטמן בקיבוץ לוטם. (גם שם האוכל לא היה מדהים)

חזרנו הביתה דרך הכרמל והקדמנו את הפקקים. בבית ינאי חזר לי גלגל"צ.

נרגעתי.

נ.ב.

את המצות השארתי לעבד – זכר ליציאת מצרים.

שבוע נפלא לכולם.