בכל תעודה של בני הבכור, עד כיתה ט', היה מופיע אותו המשפט: "לא ממצה את הפוטנציאל שלו". פוטנציאל. מה זה? היכולת האישית של כל אחד ואחד להגיע להישגים.

בזמן האחרון אני חושבת על הפוטנציאל שלי. האם אני ממצה אותו? אני מרגישה שלא. האם אני יכולה למצות אותו? אני חושבת שלא.

הרי הפוטנציאל שלנו קיים בתחומים שונים ומגוונים. אנחנו בוחרים למקד את עצמנו בכיוון אחד מני רבים שהיינו יכולים לבחור עבור עצמנו. אז ברור שברגע שאנחנו מפתחים תחום אחד, זה בא על חשבון תחומים אחרים.

יש אנשים, כמוני, שרוצים להתפרש על פני תחומים שונים. הבעייה במקרים אלה היא שהם מלווים בתסכול תמידי מכיוון שאין יכולת להתעמק ולהקדיש את מלוא תשומת הלב לאף נושא.

פתאום אני מוצאת את עצמי כמהה לספסל הלימודים. אני רוצה לעשות דוקטורט, לעסוק במחקר, לכתוב, להרצות. אבל אני בעלת עסק וזה לא מסתדר. כי לקחתי על עצמי מחוייבות רצינית.

בכלל, אני מרגישה שסטיתי ממסלול האושר. בזמן האחרון אני יותר עסוקה בתסכולים, במבט לצדדים (לשם השוואות) ובחוסר שביעות רצון כללית. מן תחושת מיאוס בחוקי המשחק שאני חלק ממנו.

הייתי יכולה לתלות את הכובע וללכת הביתה אבל זה גם לא מתאים לי. אני צריכה פעילות, עיסוק, התרגשות וגם רמה בריאה של מתח.

אבל מה עם התאים האלה שיש לי בראש – הם זועקים למיצוי הפוטנציאל שלהם.

בקיצור, מבולבל לי.

למה אי אפשר הכל????