בשנה שעברה, לכבוד יום העצמאות, עשיתי פרוייקט מקסים בשם "ארץ אהבתי". גם השתתפתי בפרוייקט האוהבים של ארז זוננשיין. לאחר שמלאתי את חובתי הלאומית, השנה, ברשותכם, לא אגיש מועמדות  במסגרת תחרות אהבת הארץ. הפעם אני רוצה להגיש בפניכם את הרשימה האישית שלי של הדברים שמעצבנים אותי במדינה הזאת.

אני ישראלית. למרות שלא נולדתי כאן ולמרות השורשים האנגליים שלי. אבל, בכל זאת, יש דברים שלא התרגלתי אליהם וכנראה שלעולם לא אתרגל. עדיין לא התרגלתי לתופעות "ישראליות" למהדרין שגורמות לי לתהות, לפעמים, מה לי ולכל זה...

בהשראת כתבת ההישרדות במוסף של ידיעות, קבלו את :

דברים שמוציאים את דרלינג מדעתה.

1. הנהג הישראלי.

 בלונדון, יעצרו לך במעבר חציה עוד לפני שהחלטת אם אתה רוצה בכלל לעבור.... השתלבות בתנועה – בכבוד. כאן: מלחמה. כולם עומדים בתור לפנות ימינה אבל הנהגוס נורא ממהר ומה פתאום שהוא יעמוד כמו כולם. על הזין שלי, הוא אומר לעצמו ונדחף בכוח בתחילת התור.

הצומת חסום אבל הנהגוס לא רוצה לחכות לרמזור הירוק הבא. לכן הוא נכנס לצומת בדיוק כשהאור הופך אדום וחוסם את המעבר לאלה שיש להם עכשיו ירוק. הוא מסתכל קדימה כדי לא להיתקל במבטי הזעם וסוגר את החלון כדי ללא לשמוע את הקללות על אמא שלו. אבל אותו נהג שקילל אותו לפני רגע יעבור עכשיו באדום כי הצומת רק עכשיו התפנה ומה הוא אשם שחסמו אותו?

אנשים שחונים בחניית נכים "רק לרגע".

אנשים שזורקים זבל מהחלון.

אנשים שנוסעים באין כניסה כי הם מתעצלים לנסוע מסביב.

נהגי קטנועים שמתעקשים לעבור בין מכוניות ברמזור אדום כדי להגיע לראש התור ולשרוט לך בדרך את האוטו או לכופף לך את המראה (במקרה הטוב...)

אנשים שחונים באלכסון.

אנשים שחונים כך שהם תופסים שני מקומות חניה.

אנשים שיורדים רק רגע מהאוטו וחוסמים את המעבר ברחוב (רק כדי לקנות סיגריות, למשל).

2. הגבר הישראלי

רק לאחרונה אימץ גבר הישראלי המצוי, קודים בסיסיים של הופעה. הגבר הישראלי החדש כבר לובש חליפה, יודע לקשור עניבה ויודע שלא נועלים נעליים חומות עם חליפה שחורה. אבל עדיין רחוקה הדרך.

גברים שרואים להם את החריץ של התחת.

גברים עם ריח של זיעה. (אם הדאודורנט לא עובד – תחליף).

גברים עם כרס שמעבירים ביקורת על נשים שמנות.

גברים שמקללים.

גברים שנדחפים לפני ביציאה ממעלית.

גברים שקוראים לי "מותק".

גברים שקוראים לי "גיברת".

גברים שאוכלים גרעינים.

גברים שיש להם יותר מטלפון סלולרי אחד על החגורה.

גברים שמנים שמסתובבים בלי חולצה במקומות מחוץ לחוף הים והבריכה.

3. האישה הישראלית

נשים לא מפרגנות לנשים. מול האחדות הנשית האיתנה ניצבת הקיצוניות השנייה – האישה העוינת.

נשים שסוקרות אותי מכף רגל על ראש כשאני נכנסת לחדר.

נשים שמקללות.

נשים שאומרות לי שהשמנתי.

נשים שאומרות לי מה לא מוצא חן בעיניהן מבלי שנשאלו.

נשים בגיל המעבר שמתעקשות להתלבש כמו הבנות שלהן.

נשים שאומרות קודם את שם המשפחה שלהן ורק אחרי זה את שמן הפרטי: ( נעים מאד, קוראים לי ניר מוזס שלום ולהתראות ג'ודי) .

נשים שלועסות מסטיק בפה פתוח(במיוחד אם הן פקידות המקבלות קהל).

4. משפטים מעצבנים:

זה בסדר – כבר הייתי פה.

יש לי רק שאלה.

תשמרי לי את התור – אני כבר חוזר.

גיברת, אל תדאגי, יהיה בסדר..

סמוך עלי.

חכי על הקו.

רק רגע.

משפטים שמתחילים ב: "תביא לי..."

5. שונות:

זוגות  שמדברים בלשון רבים.

אנשים שעוקפים על השוליים.

אנשים שלא סוגרים את הסלולרי בקולנוע/קונצרט.

אנשים שלא קונים תוכנייה ומבקשים (רק לרגע) את שלך.

אנשים שמדברים בסלולרי בקולניות במקומות סגורים. (במונית שירות, בבנק, בחדר המתנה).

אנשים עם עגלה מלאה שעומדים בקופה המהירה בסופר.

אנשים שמשלמים בכרטיס אשראי בקופה המהירה בסופר.

אנשים שלא אומרים בבקשה ותודה.

אנשים שמקטרים כל הזמן. אני לא מקטרת כל הזמן אבל כשאני עושה את זה, אני עושה זאת ביסודיות. אני בטוחה ששכחתי המון דברים ואני בטוחה שיהיה לכם מה להוסיף.

אולי בשנה הבאה תהיה רשימה יותר אופטימית.