חייל גבוה ומרשים, נער  רחב כתפיים וילדה בלונדינית יפהפיה נשאו הערב זר זיכרון והניחוהו על האנדרטה מתחת לשלטית הנושאת את שמו של דודם שלא הכירו. דקות אחדות עמדו שם, מחובקים במעגל יחד עם דודה שלהם. משפחה. היא אמרה להם שהיא מתגעגעת אל אחיה. הם בכו איתה, למרות שלא הכירו אותו.

הילדים שלי. הרגישות שלהם. היום הקשה הזה.  שוב הרגשתי רגשות אשמה על הדמעות שלי. אני חלשה בימים אלו וגם ככה נוטה לבכי. רוב האנרגיות שלי הושקעו בניסיון לכבוש  התייפחות עם פוטנציאל להתחרות בצפירה.

הרבה תמונות נחרטו בזיכרוני מהטקס הערב. הרבה גאווה חשתי לילדי.

ובדרך הביתה, השירים היפים האלה, שאת חלקם לא הצלחתי לשיר בגלל הדמעות. ושיחה עם הילדה שלי על הדברים מנקודת מבטה. על גאווה שלה באחיה החייל.

ומגדל עזריאלי מואר באדום בוער – מראה מרשים ביותר.