משהו השתבש מאד בחברה שלנו. מבלי משים, הגענו למצב שבו האלימות הפכה לנורמה.

קצת מזכיר את שיקגו של שנות ה- 50, את ניו-יורק של שנות ה- 80 – שלא לדבר על מדינות העולם השלישי, אליהם אנחנו מסרבים להשתייך. אנחנו נורא רוצים להיחשב לעם נאור ומתקדם. יש לנו הישגים מדעיים וטכנולוגיים מרחיקים אבל אם תעקוף אותי בכביש, אני אדקור אותך....

שני ילדים דחפו את הבן של טליק מבעד לחלון. מזל שזה היה בקומת קרקע ומזל שנפגע קל. אבל הסימפטום – עצם המחשבה לעשות דבר כזה!!! זה הרבה מעבר להצקות רגילות שיש תמיד בין ילדים.

כתבת השער של עיתון העיר מספרת על מקרה של תלמיד תיכון שהתפרע בהצגה של הקאמרי. הלכו מכות עם הסדרן. המנהלת השעתה את התלמיד מבית הספר לשלושה חודשים. הילד החליט לנסוע ליפן להרוויח קצת כסף בינתיים. שם הוא נעצר על מסחר בסחורה גנובה ונזרק לכלא. עכשיו חכים שישוחרר. החברה שלו התלוננה על כך שהושעה שלא בצדק. לא חסר לכם כאן משהו? מישהו??????? קראתי את הכתבה עד סופה כדי לשמוע מה אומרים ההורים. נאדה. "המשפחה מחכה לשובו".

הורי אחד הילדים שדחפו את הילד של טליק אמרו: "הם רק ילדים".

יש כאן רמז למקור הבעייה והיא מסתכמת בשתי מילים: סמכות הורית.

מה זאת אומרת "נסע בינתיים ליפן"? אם הילד קיבל עונש מבית הספר, איפה ההורים שלו? אני אגיד לכם איפה – הם בבונקר. כמו הרבה הורים, הם מפחדים מהילד שלהם. זה מתחיל בגיל צעיר – ילד אגרסיבי ניצב מול הורים חלשים, שלא רוצים עימותים ולכן לא מציבים גבולות. הילד לומד את כוחו ובונה דפוס התנהגות לחיים – ככל שאני אגרסיבי יותר – כך אני מקבל יותר. נורא קשה לעמוד מול ילד/נער/בחור. הכי קל לוותר. אבל זו טעות קשה.

אם יש מסר שאני רוצה להעביר לכם – ההורים הצעירים ולאלה שההורות שלהם עוד לא התחילה – זה גבולות. מילה אחת בודדה שעושה את ההבדל בין הורה טוב להורה רע. הורה טוב הוא הורה המכין את ילדיו לחיים. בחיים אתה לא תמיד מקבל את מה שאתה רוצה. מה לעשות.....יש לדעת גם לקבל סירוב. יש ללמוד לוותר. יש ללמוד שמשלמים מחיר על התנהגות חריגה. אין להעלים עין והכי חשוב – לטפל בעניינים האלה כל עוד הם קטנים. אי אפשר לחנך ילד בן 18. החינוך האמיתי נעשה בגיל צעיר.

אני מכירה מקרוב כמה אנשים שגידלו מפלצות בגלל שלא הציבו להם גבולות. בני טובים רקובים. הורים מקסימים אבל חלשים. אל תגידו "הם רק ילדים" – אל תגוננו עליהם בכל מחיר. תעמידו אותם במקום בשיא החומרה.

זאת התחלה וצריך להתחיל ממשהו. כך ניקה ג'וליאני את ניו- יורק – הוא התחיל מהדברים הקטנים.

אני מחכה לג'וליאני ישראלי ויפה שעה אחת קודם.