היום הייתי בים.

אולי זה לא נשמע לכם כמו משהו ראוי לציון אך לאור הענישה העצמית שכפיתי על עצמי, מוטב להסביר את גודל האירוע. החלטתי שעד שלא אחזור לעצמי מבחינת משקל, לא אלך לים. הרגשתי מאד לא נוח להופיע בציבור בבגד ים – למרות שיש המון נשים הרבה הרבה יותר גדולות ממני שהולכות לים בלי לחשוב פעמיים, הצלוליטיס שלהם מבהיק בשמש האכזרית, המבליטה כל שקע וגבשושית... אבל אני, מה לעשות, הרגשתי לא אסתטית בעליל. בחיי שאני מגזימה – אני לא באמת שמנה או משהו אבל הכל יחסי, כמו שאמר גאון אחד.

בואו נדבר רגע על צלוליטיס. זו מכה אכזרית. היא פוגעת באיזורים ניתנים לחשיפה ונגיד שאפשר להסתיר את הרגליים – כשהיא מתחילה להופיע על הזרועות זה מזעזע במיוחד. היום הלכתי אחרי אחת רזה מאד מאד – לא יותר צעירה ממני אבל גוף שלא רואים הרבה על בנות 40+. אבל אם היא היתה רואה את עצמה מאחור, כמוני, היה לה הרבה פחות נחת. איזה באסה – חתיכה אך גבשושית. זה באמת לא פייר. למה, בעידן שבו ממציאים כל יום את הגלגל מחדש, אי אפשר לפתור את העניין הזה???? ידוע שכל התכשירים המתהדרים בהעלמת הצלוליטיס הם בזבוז כסף אבל בטח יש איזה פתרון לזה. אם הייתי יכולה לבקש המצאה אחת – זה מה שהייתי מבקשת. תודה.

הלאה. חוף הים הוא מקום אכזרי. שם אין כמעט סודות – רואים הכל. אני מאד אוהבת להסתכל על האנשים העוברים. יש נשים שמנות שהולכות עם ביקיני ומרגישות (כנראה) טוב עם עצמן. אני לא כזאת. לכן, כמו שאתם יודעים, לקחתי את עצמי בידיים והיום, מול המראה, בבגד ים שלי, הרגשתי נוח ונעים. יש עוד מקום לשיפור אבל סביר. נמלאתי נחת. התגעגעתי למעגל החיובי שאני נמצאת בו – תזונה טובה – פעילות גופנית - הרזיה – שיפור מראה – שיפור מצב רוח. הכל משפיע על הכל אך לתזונה יש השפעה מרחיקת לכת על כל שאר המערכות – מצב רוח וחיוניות. השבוע, בסופר, עמדתי בקופה אחרי אישה ענקית. העגלה שלה היתה מלאה במוצרי דיאט. חשבתי לעצמי שאם היא אוכלת רק דיאט, אז ממה היא משמינה? תסתכלו במסעדות ותראו שנשים שמנות אוכלות רק סלט. כאילו הן לא רוצות להיתפס בקלקלתן. את הבילוס הו עושות לבד בבית.....

אני ממש בדרך הנכונה. נהנית מהתהליך, נהנית מהתוצאות ובעיקר מהשיפור האדיר במצב הרוח וברמת האנרגיה של הגוף.

ובנימה אופטימית זו, שבוע נפלא לכולם.