הליכת הבוקר שלי היא מאד מדיטטיבית. אני נותנת למחשבות שלי לנדוד וכל יום עולה עניין אחר לדיון. לא מתוך החלטה אלא כאילו מתוך צורך של התת-מודע להציב בפני אג'נדות. הנושא שקיבלתי היום לדיון היה ציפיות וכה הופתעתי מהתובנה אליה הגעתי, שאני מיד יושבת, עדיין מיוזעת ומתנשפת, כדי לכתוב את הדברים כאן- שלא ייעלמו לי חזרה לקרקעית....

בתחילת דרכי כאן כתבתי שציפיות נועדו לכריות. התייחסתי בעיקר לציפיות שלי מאחרים אך היום אני טרודה דווקא בציפיות של אחרים ממני. כאשר את נמצאת בעמדת כוח, לאנשים יש ציפיות ממך. חלק מהעניין זה כנראה גם מתוך תחושת הציפיה שאני מעוררת אצל אחרים. בזמן האחרון זה מעייף אותי. אני לא רוצה לעמוד בציפיות של אף אחד. הבוקר תרגלתי השלכה, כפי שהיא מלמדת אותי, והבנתי! הבנתי שהנושא הוא הציפיות שלי מעצמי – שאני חוששת לאכזב את עצמי! זו היתה הארה.

אז האם זה אומר שעלי להוריד ציפיות מעצמי? האם אני דורשת מעצמי יותר מדי? או שמא עלי ללמוד לחיות בשלום עם האכזבה העצמית שעלולה להתעורר בי?

ככה זה – השאלות אינן נגמרות.....