הודיתי היום לג'ון על פרוייקט הספריה שלה. אני אוהבת ספרים – את ספרי שלי, את הספרים בבתי חברי וגם את הספרים שעל המדפים בחנויות הספרים. כל אחד צופן בחובו הבטחה לעולם אחר, לחיים אחרים, לבריחה קצרה מהמציאות. כך לגבי ספרים שטרם קראתי ואלו שכבר קראתי מזכירים לי חוויה, תקופה – רק מהסתכלות על הכריכה של הספר אני יכולה לחזור למקום ולזמן שבהם הוא נקרא. מכיוון שטיפוס אוהב נוסטלגיה אנוכי, קשה לי מאד להיפרד מספרים. עם נעליים עשיתי עם עצמי סידור שעל כל זוג חדש שנכנס- זוג ישן יוצא. עם ספרים לא הסכמתי עדיין יש לי את עליסה בארץ הפלאות שקיבלתי מהורי בחנוכה לגיל 8. יש גם ספרים של אניד בלייטון – רובם נשארו בלונדון אבל המעטים שנמצאים איתי מזכירים לי שפעם היו לי חיים אחרים. אבל בשנים האחרונות, המצב נהיה בלתי נסבל. יש לי אובססיה לרכישת ספרים. לא יכולה להחליף בספריה. חייבת שיהיו שלי. וכך, מצטברים להם ערימות של ספרים בכל פינות הבית. לפני כחודש החלטתי לעשות מעשה. שכנעתי את עצמי בתאוריית הפנג שווי – האומרת שפינוי חפצים בעלי אנרגיה ישנה מפנה מקום לדברים חדשים. מה הטעם להחזיק בספר שכבר קראתי ובוודאי לא אקרא שנית – הרי כה רבים הספרים שעדיין מחכים לי, וכה מדוד זמן הקריאה שלי – שהרי חבל לקרוא ספר פעם שנייה. אז למה שלא אעביר אותו הלאה וכך יהנה ממנו עוד מישהו? הרי לי החוויה תמיד תישאר – גם אם הספר לא יהיה בידי – ממש כמו אדם קרוב שהלך לעולמו אך יישאר לעד בלב אוהביו.  אז בהתלהבות רבה התנפלתי על ארון אחד והכנתי שלוש ערימות: אלה שזכו להישאר למזכרת עולם, אלה שאפשר אולי למכור או לתרום ואלה הפושטים ממש. את הפושטים שמתי בחוץ על יד הפחים. לקחו אותם. את הנצחיים החזרתי לאחר ניעור ואיבוק לארון ועכשיו נותרה חבילת המסירה. אני חושבת שאעביר אותם למישהו שאני מכירה בצבא קבע – שיגיעו לאיזו ספרייה גדודית. בינתיים אני לא מסתכלת אחורה – לא בודקת מה הכנסתי לשם. מה שנכנס – נכנס..... בכלל, שמתי לב שאני אוהבת ספרים חדשים. אני לא מאלה שריח ספר ישן מרגש אותם. אני גם שומרת מאד על ספרים בעת הקריאה. אני אף פעם לא פותחת את הספר עד הסוף או מניחה אותו הפוך ופתוח – אחר כך הוא לא נסגר יפה וכל דפיו פעורים.... אני לא פורסת אותו לרווחה אלא מציצה לתוכו בעדינות וכמובן, כמובן, משתמשת רק בסימניה. קיפולי אוזניים ממש מזעזעים אותי – על תקן חילול קודש ממש. כנראה שבגלל זה אני גם לא אוהבת להשאיל ספרים. אתה אף פעם לא יודע איך תקבל את הספר שלך בחזרה – אם בכלל. בפעמים הספורות שאני משאילה ספר – אני בטוחה שאזכור למי נתתי ודווקא כשמשאילים לאנשים הכי קרובים, בסוף שוכחים.... אתם מכירים את ההרגשה האיומה הזאת, המטפסת במעלה הגב, כאשר אתה קולט שאבד לך ספר שאתה אוהב? אני שונאת את ההרגשה הזאת ומייד רוצה לרוץ לסטימצקי לקנות חדש – גם אם לא בא לי לקרוא אותו שוב. זו הרכושנות הזאת....

עכשיו אני קוראת במקביל את תרה של צרויה שלו ואת הדיאטה הסינית – ספר מרתק שהומלץ לי על ידי Dass. עוד אכתוב עליו בקרוב. שירד קצת הלחץ....