אי אפשר להתעלם מאישה עם כובע. כל הופעתה אומרת הצהרת נוכחות. היא אינה חוששת למשוך תשומת לב – נהפוך הוא. היא מתבלטת. אישה עם כובע היא אישה המשדרת ביטחון עצמי וזה מושך. אני לא מדברת על כובע מצחייה פשוט. לא ולא. אני מדברת על כובע אלגנטי רחב שוליים.  

מעניין שכאן, אישה עם כובע מזכירה לנו תרבות אחרת, עולם אחר. גרייס קלי, הוליווד, מלוכה בריטית. אבל האקלים שלנו הוא קלאסי לכובעים שכאלה, המגינים על עור פנינו הרגיש לשמש הקופחת...

 בתרבות שלי, האנגלית, לכובע יש מקום מכובד. אפשר להרחיק לתחרות הסוסים באסקוט אבל אפשר להצטנע ולצפות בנשים יהודיות בדרך לבית הכנסת בשבת. תערוכת כובעים מפוארת הכוללת מגדלים בגבהים שונים, נוצות ורשתות, צבעוניות מגוונת המתאימה לבגד – כן, כן, לא רק בכובע אחד הן תסתפקנה – מבחר כובעים יש להן בארון. אין זה משנה אם יש להם "פנים לכובע" או לא. המושג הזה הוא מושג אנגלי מובהק. לי תמיד אמרו שאין לי פנים לכובע. אך תמיד היתה לי נטיה לא ממומשת לכובעים. בחלומי, התהלכתי בגאון, ראשי מורם אל-על וכובע מרשים מפאר את ראשי, מגביה אותי ומעצים את נוכחותי. אף פעם לא מצאתי את הכובע האולטימטיבי. עד לפני חודשיים. כבר השלמתי עם העובדה שלי לא יהיה כובע באירוע המלכותי אבל אז, באופן בלתי צפוי לחלוטין, נתקלתי בכובע האולטימטיבי. כובע שהוא גם אלגנטי אבל גם מדליק – כזה שאפשר ללכת איתו לים, שהוא קצת כמו זכרונות מאפריקה וקצת כמו צלילי המוסיקה – והעיקר, אני מרגישה בו מליון דולר. חבשתי אותו בגאון וקצרתי מחמאות. אחר כך הלכתי איתו ברחוב ונהניתי מתשומת הלב. עכשיו היה עלי לעבור את טבילת האש בבית. מילא בלונדון אבל בתל-אביב – ברחוב שבו אני עובדת, כשאני חולפת על פני הבנק שלי, הקוסמטיקאית שלי, הקולגות שלי – זה דורש אומץ אמיתי. אתמול עשיתי זאת. לבשתי את שמלת הגרייס קלי  היפהפיה שלי, את הכובע המרשים שלי והרגשתי הכי יפה בעיר.  (אולי גם בזכות 5 (!) ק"ג שנשרו ממני.....)