תל-אביב מוצפת צעירים חייכנים, שעל צווארם תלוי תג צבעוני ובולט של המכביה. מראה מלבב ביותר. יש עליהם זקיפות של גאווה. אולימפיאדה לעניים אמנם, אבל בכל זאת, הישג נאה לכל ספורטאי יהודי, אם  נשים לרגע את הציניות בצד.

לפני שמונה שנים, במסגרת המשלחת הבריטית, הגיע גם בן דוד שלי, אז קשיש בן 40, כדי לייצג את ארצו בנבחרת הכדורגל של קשישי בריטניה. אין לי מילים כדי לתאר את גאוותו ואת התרגשותו לקראת המעמד של טקס הפתיחה. הוא ממש לא יכול היה לחכות לרגע בו ייכנס לאצטדיון ויניף את כובעו לקול ההמון המריע. כמובן שהוא לא זכה לחוות את החוויה הזו וחזר מאוכזב לביתו. האמת היא שגם השנה הציעו לו מקום בנבחרת אבל מחיר ההשתתפות (3,000 סטרלינג) היה מעל ליכולתו. חבל, הוא אמר לי, דווקא רציתי לעשות תיקון...

יש משהו מרגש בטקסי פתיחה שכאלה. למרות שהכל בקנה מידה הרבה יותר קטן ואנחנו כבר רגילים לרקדנים של אתי פולישוק, אבל אל תהיו ציניים – קצת גאווה לאומית – בכל זאת , כולנו יהודים ואחינו המה....