מהבוקר משפרים הציפורים ביער את עמדתם, בציפיה לשיירה שתגיע. מצעד של ג'יפים מדוגמים, שעולים את העלייה השנתית שלהם למחנה הצופים שבמעלה היער. שם, באמצע שומקום, נפגשים עם השכנים, חברים מפעם, אהובים לשעבר – כל העולם (וגם אשתו) נמצאים שם. וכך, הגעתי גם אני, כובעי על ראשי, לבושה זרוק אך מחמיא – כי אין לדעת מי יחלוף על פני בשביל בין מתקני הסנדות המכופתות לתפארת הנהגת הצופים....

הילדה, שלכבודה עשינו את המאמץ,  נראית כמו שילוב של פיה והומלסית – משהו שאחרי החיבוק בא לי להכניס לאמבטיה רותחת.... אבל מצב רוח טוב, הי, והיום כבר חוזרים...

מזל שהשמורה נמצאת בקרבת מקום והאינדיאנית עוררה ציפיות מוקדמות לארוחת צהריים משובחת. איך אפשר לסרב? אין מילים בפי כדי לתאר את ההשקעה - ולכן צילמתי, שתראו בעצמכם.....

וכאילו לא די בכך, ערכת פיקניק הוכנה מבעוד מועד – עם מחשבה על כל פרט ופרט – משהו יוצא דופן. וכאן המקום לפינת השמאלץ – מי ששבע, מוזמן לעבור לתגובות....

ובכן, לפעמים החיים מזמנים לנו פנינים. אנשים בהם אנו נתקלים והופכים משמעותיים לנו. ככל שהגיל עולה, זה קורה פחות. כל אחד בענייניו ועם המעגל שלו. כבר כתבתי שכאן בישרא נוספו כמו אנשים משמעותיים לחיי אבל הפעם, אני מקדישה מילים אלו למישהי שהיא פנינה אמיתית. אישה עם לב ענק, יכולת אהבה ונתינה יוצאי דופן, שנוגעת בי ומשמחת אותי מאד בחברותה. אני לא יכולה לקשר אתכם אליה כי הבלוג שלה פרטי אבל קוראים לה מקוקו והיא שווה ביותר.

תודה לך.