אתמול אכן היה מדליק ונעים. יש משהו במשפחות גדולות. אמנם לא כל חמשת ילדיהם היו נוכחים אבל הדינאמיקה אצל השלושה שישבו על יד השולחן היתה כמו חמישה. יש משהו בקולניות, בהתלהבות – בקרב על זכות הדיבור – אתה צריך להתבלט יותר, להצחיק יותר – להתאמץ כדי לזכות בתשומת לב. אני מתארת לעצמי שכשהם היו קטנים זה היה קשה אבל אצל מבוגרים צעירים זה מדליק. מאד נהנינו. זה גם מרגש לראות איך הילד שלך מתקבל בבית אחר – כמה אוהבים אותו ומחבקים אותו.

ואפרופו יחסים, הבן הצעיר לא היה איתנו אתמול. הוא חגג עם חברה שלו חצי שנה לחברות. לא יאומן כמה הוא השקיע. בנה קופסא והכניס לתוכו כל מיני מתנות קטנות. הוריד מהאינטרנט ציטוטים על אהבה וכתב כל ציטוט על פתק. גם דגי זהב קנה  - זוג, וצרף הסבר על זוגיות ואהבה. בקיצור – חלום. הבעייה היא שהבחורה הזאת, שהוא כה מאוהב בה, מתייחסת אליו נורא. כל הזמן באה אליו בטענות ובמקום לשמוח על ההשקעה האינסופית שלו, היא מוצאת על מה להתלונן בלי סוף.  היא ממש הביצ'ית האולטימטיבית. הבנים שלי אומרים לי שככה זה בנות – במן השלמה שכזו שמוציאה אותי מדעתי מפני שהם לא מבינים שלא כולן כאלה – שזכותם למצוא מישהי שגם תעריך אותם. אבל מצד שני, איך אני רוצה שהבת שלי תתנהג? האם אני לא רוצה שהיא תהיה קצת כזאת? הרי גם על עצמי אמרתי שאני מצטערת שלא הייתי ביצ'ית......

דילמקה.......