על סף יום הולדתה ה- 12 של הילדה שלי, אני נכנסת רשמית לגיל ההתבגרות בפעם הרביעית. פעם אחת אצלי, פעמיים עם הבנים ועכשיו – השוס הגדול. שום דבר בגידולם של הבנים לא הכין אותי למה שקורה לי איתה. איתם הכל עבר חלק – הם לא רק שרדו אלא גם התפתחו לתפארת.

הקטנה הזאת עושה לי בצפר. אני פשוט חווה דרכה, בשנית, את כל טראומות הילדות שלי. היא לא דומה לי. יש לה הרבה יותר ביטחון מאשר לי היה. היא הרבה יותר חזקה ממני, קשוחה ממני ופקחית ממני בגילה. לי לקח 40 שנה והיא נולדה עם זה.

אבל החופש הגדול הזה לא ייזכר לטובה. קבוצה של ארבע בנות ייסדו קנוניה, כמו שרק בנות יודעות ואין כאן בת אחת שלא יודעת ב-ד-י-ו-ק על מה אני מדברת.... היו כאלה שהיו בקנוניה אבל רובנו הסתכלנו עליהן מבחוץ בקנאה מהולה בשנאה – הרי לא באמת אהבנו אותן, לא באמת רצינו להיות חברות שלהן אבל הרצון הזה, להשתייך – הוא הדומיננטי. דווקא היא – היפה והמוכשרת – מהווה מטרה יוצאת מן הכלל מול כוח הרוע המרובע. היא דווקא עומדת בזה יפה אבל אני מרגישה כמי שנושאת בקיבתה מושבה של תולעים.

חברות – מצרך כה נדיר.... כמה יבשות וימים צריך לעבור בחיים כדי למצוא קומץ של חברות טובות שאת יודעת שלא חשוב מה – תמיד הן תהיינה שם בשבילך, לצידך, מאחורייך ומצדדיך – בנאמנות, מסירות ורוחב לב.