גדלתי בפרוור לונדוני שקט, בבית פרוורי סטנדרטי – מהסוג שרואים מהמטוס לקראת נחיתה וגורמים לך לחשוב שכל הבתים בלונדון נראים בדיוק אותו הדבר – דו-משפחתיים כאלה, עם מפתן שקוע ועליו גג רעפים קטן (porch) ועל ידו חלון חדר האוכל המחובר לסלון היוצא לגינה האחורית. מחסן קטן מתחת למדרגות למטאטאים וסולמות, מדרגות עץ המתחברות למעבר צר ופתוח (landing) ממנו נכנסים לחדרי השינה.

הורי רכשו את הבית הזה בשנת 1955. חיו בו גידלו בו את שני ילדיהם במשך 12 שנה.

יום בהיר אחד, הגיע מכתב מהעיריה. ממש כמו במדריך הטרמפיסט לגלקסיה: "מצטערים להודיע לכם שהבית שלכם נמצא בתוואי המחלף החדש המתוכנן לעבור מתחת לכביש המעגלי הצפוני (north circular road). אנא תעשו את הסידורים הנדרשים כדי להתפנות.

זה סיפור אמיתי.

לא יודעת אילו פיצויים קבלו הורי אבל הם החליטו לנצל את המומנטום שנכפה עליהם, לעזוב את אנגליה בכלל ולהגשים את החלום הציוני. כך הגענו לארץ.

אין לדעת איך חיי היו מתגלגלים ללא הפינוי הכפוי הזה. אולי הייתי גדלה להיות אישה אנגליה, מתחתנת עם בחור אנגלי ומגדלת ילדים לבנבנים ומנומסים. אולי חיי היו הרבה פחות טובים ממה שהם עכשיו.

לחיים יש חיים משל עצמם, זה ידוע, ומה שנראה לנו כדבר קשה וטראגי מסתמן לעיתים כהזדמנות נפלאה בחיים.

הגיג לבוקר שהוא קשה לאנשים רבים.