ימים כה עמוסים עוברים עלי, שאני מצליחה להקדיש בקושי חמש דקות ביום, למקום הזה - מרפרפת בשטחיות כמו פרפר בין בלוגים ספורים, לא משאירה עקבות, רק בודקת שהכל בסדר אצלכם. היו כמה פוסטים מעולים שנכתבו אצלי בראש בעקבות אירועים שונים, אבל הם התאדו בדרך אל המקלדת... הבוקר, בהפוגה קצרצרה, החלטתי לעדכן וזאת אחרי שבדקתי את מצב הסטטיסטיקות והמנויים. שמחתי לגלות שכולם כאן ואפילו באים לבקר למרות שאין חדש.....
לא דברים רעים מעמיסים עלי - נהפוך הוא - שמחות משפחתיות והרפתקאות עסקיות מרגשות ומפחידות כאחד. אבל, כמו שדרלינג אומרת, גם הרבה שוקולד עושה בחילה.... וכך, אני מוצאת את עצמי מסיימת כמעט כל יום בבכי של עייפות.
במוצאי שבת אנחנו חוגגים בת-מצוה לנסיכה שלי. יהיה סרט פסיפס שיורכב מהמון קטעי וידאו שהוצאתי מחמישים קלטות קטנות שצולמו מאז שנולדה. ממש מסע במנהרת הזמן עברתי בצפייה בחומר המצולם. אנחנו משפחה שמצלמת למען התיעוד אבל לא ממש מקדישה זמן לצפות במה שצולם - מספיקה הידיעה שזה קיים. אני גם לא ממש מקפידה לרשום על כל קלטת מה יש בה - דבר שהתגלה כמתסכל ביותר בתהליך איסוף החומר. אבל אני בטוחה שיהיה מרגש כי הילדה עצמה מרגשת. יהיה גם אוכל טעים ואנשים נחמדים - רק המעגל הקרוב ביותר. חוץ מהחצ'קון הנוראי שצמח לי על הפנים לפני שבוע ומסרב להיעלם - גם אני אהיה יפה והבנים שלי כתבו לה ברכה מרגשת - בקיצור - שמחה.
אחרי שכל זה ייגמר, כדי שאוכל להמשיך לתפקד בצורה יעילה ועם אנרגיות משמעותיות, החלטתי לעשות פוס מהחיים ולמחרת הבת-מצוה, אני לוקחת (די בכוח) את אב הבית לסיני. כן - זהו המקום אליו אני עורגת מאז הפעם האחרונה, ביוני בשנה שעברה. מי שחווה יבין זאת ומי שלא, כנראה ירים גבה לאור המצב. אבל אני חייבת . משהו שם קורא לי ומחכה לי ושם אני חווה שקט אמיתי ועמוק. אני מצפה לזה בהתרגשות. להתרוקן ולהיטען מחדש.
אז זה המצב. מיום ראשון ועד יום חמישי אני שם.
ואתם, כמו שטליק אומר, תמשיכו להיות טובים.