חבצלת כתבה פוסט מעניין על הקניית ערך עצמי ודבריה התחברו לי לשיחה שניהלתי היום עם אחי. אח שלי, הצעיר ממני בשנתיים, חי בחו"ל. מזה כמה שנים הוא עושה פסיכואנליזה חמש פעמים בשבוע. כן – גם לי זה נראה קצת מוגזם אבל הוא מרגיש שזה עוזר לו בחיים. היום הוא סיפר לי על תובנה אליה הגיע במפגש. לפני כמה שבועות היה כאן כדי לחגוג את חתונת הזהב של הורינו. בסרט שהכנתי היו הרבה מאד קטעי ילדות שצולמו במצלמת סופר 8 ובהם באים לידי ביטוי רגעי משפחה יפים וחמימים, מלאי אהבת הורים לילדיהם.  סך הכל, היתה לנו ילדות טובה – לא התעללו בנו פיזית (קצת מכות פה ושם, אבל לא טראומטי), היו לנו הרבה טיולים יפים, לא היה חסר לנו כלום אבל שנינו גדלנו להיות בוגרים בעלי דימוי עצמי ירוד ביותר. אקדים ואומר על עצמי, שגם אני הייתי בטיפול פסיכולוגי וגם הרבה בעזרתו של בן זוגי לחיים, היום אני בעלת דימוי עצמי חיובי וגם תחושת ערך. עשיתי דרך ארוכה מאד ולפעמים קשה לי ממש להאמין איך פעם הייתי. לא האמנתי שאני ראויה לאהבה. כתבתי פעם שבגלל זה, התאהבתי מיד במי שהתאהב בי לאות הוקרה.... תמיד האשמתי את הורי בתחושה הזאת שלי אבל בהחלט יכול להיות שהיו גורמים אחרים – העובדה שעליתי לארץ ולא הייתי כמו כולם, למשל או העובדה שלא פרשתי כנפיים ועפתי אלא העדפתי את המיקום המוגן תחת הכנף של אבא.

פסיכולוג חינוכי אמר לי פעם שהורים גורמים הרבה פחות נזק ממה שהם חושבים. עובדה היא שבמשפחה אחת, לאותם הורים, גדלים ילדים בעלי אופי ואישיות שונים. אבל המסקנה אליה הגיע אחי קשורה להורי ולאי יכולתם לקבל דעות שאינן עולות בקנה אחד עם שלהם. כאילו שאם אתה לא חושב כמוהם – אין לגיטימציה לדעותיך. עד היום זה כך. יש רק דרך אחת וזו דרכם. היום זה מצחיק אותי אבל אחי מרגיש עד היום שחוסר היכולת לבטא כעס ואי הסכמה יצר אצלו משקעים עמוקים של כעס ותסכול שלא זכו לפורקן. הוא הרגיש שאין ערך לדעותיו אז הוא ויתר מראש על ניסיון להביעם. אני פעלתי בדרך אחרת – סוג של התעקשות, של תקווה מתחדשת, שאזכה באישור אך לשווא. עד היום. אבל היום אין לזה כבר ערך בעיני. אני היום בזה לערכים שלהם. בבת מצוה של הילדה שלי, בשבוע שעבר, כל מה שהם יכלו לחשוב עליו זה האוכל ובמקום להנות מהתוכנית – מהסרט ומהברכות המרגשות -  הם קטרו על כך שהם רעבים.... אני מצטערת עבורם שהם אינם מבחינים בין עיקר ותפל.... אבל אני מעבר זה.

אז מה אני רוצה לומר? ערך עצמי  יכול להשתנות. הורים נסבלים בהחלט יכולים לגדל ילד כזה וילד אחר – תלוי באישיות של הילד. פעם כתבתי כאן שאני מעריצה את הילדים שלי. מישהו התפעלה מההצהרה הזאת אבל זה נכון – יש בכל אחד מהם תכונות ראויות להערצה ואני מביעה את תחושותיי כלפיהם בכל הזדמנות. הם ילדים חמים ומאירים, פתוחים ומקובלים בכל מקום– גם בגיל ההתבגרות המפחיד. הבנים שלי מתפקדים לתפארת בחברה, הם אחראיים ומוסריים ובעלי יכולת לאהוב ולקבל אהבה. הגדול הוא בעל דימוי עצמי גבוה מאד. האמצעי מרגיש לפעמים חלש. הקטנה עושה בדרך כלל רושם בעלת בטחון אבל לא חושבת, למשל, שיש בנים שאוהבים אותה (למרות שהיא יפהפיה, חכמה מוכשרת ונבונה....).

כל אחד יעשה את הדרך שלו, ישגה את שגיאותיו, יתאהב באנשים הלא נכונים כדי לזהות את הנכונים ומי יודע מה עוד... אין תעודת ביטוח לכלום. אנחנו, כהורים, יכולים רק לאהוב אותם עד בלי די ולהיות העוגן שלהם אם יזדקקו לנו. אנחנו צריכים גם לקבל את העובדה שגם אנחנו לא הורים מושלמים – גם אנחנו עושים טעויות אבל לא מצופה מאיתנו אחרת. זאת למרות שכל אחד חושב שבדרך שהוא מגדל את ילדיו הם יגדלו להיות הכי עצמאיים, הכי בטוחים בעצמם והכי ממצים את הפוטנציאל שלהם שרק אפשר....

בסופו של יום, העבודה על פיתוח האישיות העצמאית תיעשה על ידי הילד הבוגר בבוא הזמן – או שלא – וגם את זה נצטרך לקבל....