האמנות שוב שולטת במתחם תחנת הכוח של רידינג. הלכתי. זאת למרות שהכתבות המקדימות כבר בישרו אכזבה ואכן כך היה. מאכזב. כפי שכתבתי בשנה שעברה – יש משהו מרגש באירוע אמנות המביא כל כך הרבה קהל. ניתן לראות זאת כהזדמנות יוצאת מן הכלל כדי להגיע לאנשים שאינם צרכני אמנות באופן קבוע – כדי להציג אמנות איכותית אך ידידותית. כך היה בשנה שעברה – מיצגים ועבודות מרשימות ומרגשות.

השנה בחרו אוצר שהוא גם אמן וגם מורה לאמנות. הוא בחר בנושא "כוח". אין מיצגים. יש הרבה צילום, וידאו ופיסול. ראיתי גם ציור אחד. הסך הכל של העבודות מכניס לאי שקט. עוד פעם ערבים, ג'יפ מנוקב כדוקרים, בית הרוס, צעקות, אלימות – די כבר לדחף את זה לפרצוף. זה לא מרגש אותי. זה מייגע כבר. הרבה פחות אנשים משנה שעברה – אולי בגלל מזג האויר. חבל. המקום מדהים והפוטנציאל לא מומש.

מחוץ לתחנה, במתחם שמסביב, יש ניסיון ליצוא אוירה של פסטיבל אבל הרמה ירודה מאד.

ובכל זאת, עבודה אחת שכן הרשימה אותי (לא יודעת מי האמן) - שנדלייר שה"קישוטים" שלו הם רובים ותרמילי כדורים.