מפה לשם, כבר עברה שנה מאד שחיימ'קה התגייס לצבא ובשבוע שעבר, לראשונה, הזמין אותנו לבקר אותו בבסיס. עקב מיקומו הבעייתי וגם עקב העובדה שהאוטובוס המגיע לשם הוא ממוגן – כלל לא עלה בדעתי שיש מקום לביקורי הורים במקום זה. אך מסתבר שכן..... ובכן, האוטו שלנו ממש לא ממוגן אך יצאנו לדרכנו, עם אוטו מלא סירים ושניצלים חמימים – הכל לפי הזמנה – ושמנו פעמניו לעבר הררי החושך שמצפון לירושלים.

מה אגיד לכם, עד הכניסה לירושלים הרגשתי מצויין. היתה שמש נעימה ושירים כייפים ברדיו... מהכניסה לעיר פנינו צפונה על דרך בגין עד סופו בשכונת פסגת זאב. כאילו לא די בחור הזה – עברנו גם אותו והשארנו את הבירה הקדושה מאחורינו. ומה מלפנינו? מחסום חזמה. להיכנס לשם אין בעייה.... החל מרגע זה – עולם אחר. רוב המכוניות עם מספרי רישוי כחולים של הרשות. הרבה מרצדסים ומוניות צהובות. פה ושם גם מספרי צהובים (יש – אנחנו לא לבד). אוטוסטרדה של ממש יש שם – וזה טוב, כי זה לא ממש כביש ל – sightseeing.... אתה רוצה להגיע ויפה שעה קודם... שלטים עם שמות מוכרים: פסגות, עלי, צומת תפוח והיעד שלנו – בית אל.  רק 20 ק"מ מירושלים אבל מרחק שנות אור. הנוף קשה – אדמת טרשים נוקשה וצחיחה – בקושי עצי זית גדלים שם. אדמה קשה כמו האנשים שחיים עליה.

הבסיס הוא בסיס צבאי סטנדרטי למדי ולאחר ארוחת צהריים משפחתית על שולחן פיקניק – קיבלנו סיור מקיף של המחנה. אותו ריח ליזול בשירותים, אותן ארוניות בדיוק כמו לפני 25 שנה  אבל למי היתה אז טלויזיה בחדר..... "כאן פגעו הכדורים מהירי שירו עלינו ביום הראשון שלי בבסיס " (ממש על קיר הבניין בו הוא עובד....) וכאן, מעבר לחומה – רמאללה. זו האנטנה של המוקעטה וזה הבניין של ג'אוואל – הרשת הסלולרית שלהם.....

אמרו לי שמחירי הדירות ברמאללה גבוהים יותר מאשר בירושלים! אני צפיתי על שכונת מגורים – בתי דירות גבוהים ומערביים למדי. כביש ראשי רחב. אבל לאן הם נוסעים לטייל בשבת?

תחושת הקלה לאחר המעבר במחסום בדרך חזרה לירושלים והרגשה כמו בחזרה מסיני... אבל הפעם הראשונה הכי קשה – בטוח שניסע אליו שוב....