התוכנית של עדי אשכנזי על מושג ה"חברה'" גרמה לי לחשוב על עצמי בהקשר הזה.

כאשר הגעתי לארץ בתור ילדה זרה, הדבר היחיד שעניין אותי היה להפוך לאחת מהחברה' – להשתלב ולהיות כמו כולם. תוך זמן קצר יחסית הייתי לגמרי בעניינים למורת ליבן של כמה בנות דומיננטיות ואחת במיוחד, שבכיתה ד' אירגנה את הבנות לחרם נגדי. מעבר לטראומה הקשה, הבנתי שלהיות מקובלת על ידי הבנים לא עוזר כדי להשתייך לחברת הבנות המקובלות. להיפך.

לאורך חיי אני רואה תבנית די קבועה – אני בשוליים של החברה'. עד שלב הצבא הייתי אומללה מזה כי ניסית בכל כוחי להשתלב – מבלי לתת את הדעת כהוא זה על האנשים המקובלים האלה ששאפתי לנשום את אויר הפסגות שהם נשמו. הרגשתי שלהיות שייכת אליהם יעלה אותי בדרגה. מבחינת הרוב הלא מקובל – הייתי שם אבל אני ידעתי את האמת – הם לא באמת מקבלים אותי. אני לא באמת אחת משלהם.  בדיעבד, מה שמפריע לי שלא שאלתי את עצמי האם אלה אנשים שאני רוצה בכלל להיות חברה שלהם. זה לא עניין אותי בכלל. כמובן, שבפרספקטיבה לאחור, הרבה מן האנשים האלה, לאורך השנים, בכלל לא מוצאים חן בעיני. הם לא אנשים שהייתי מתחברת איתם היום.

אחר כך עשיתי קורס משקיות ת"ש בצבא. שם אמרו לי שאני יוצרת מרחק ותחושה שלא כל אחד יכול להתקרב אלי. לראשונה בחיי הבנתי את מושג הפער בין מה שאני מרגישה לבין איך שאני מתקבלת וזו היתה תובנה מאירת עיניים.

התחלתי לצבור ביטחון בתקופת הצבא וזה אומר לקבל מושג – קלוש עדיין – של ערך עצמי. בשלב זה הייתי יותר עסוקה בחבר מאשר בחברים. אחרי זה, בתקופת הלימודים לא היתה קבוצה הומוגנית. היו לי כמה חברות וזהו.

הדבר הכי קרוב לחברה' היתה קבוצת המטיילים, שהיינו בין מייסדיה לפני כ- 15 שנה. אנחנו עדיין נפגשים באופן קבוע, אפילו שהילדים גדלו ואנחנו כמעט לא מטיילים אבל יש נינוחות במפגשים האלה.  אבל לומר שאלה האנשים הקרובים אלי ביותר? ממש לא. רק זוג אחד מביניהם הם ממש חברים טובים.

בבגרותי נפל האסימון: אני לא אחת מהחברה'! פשוט כך, וזה מתוך בחירה.  

אני לא טובה בקבוצות גדולות של אנשים. אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד. אני לא אוהבת מפגשים המוניים. זה דורש ממני מאמץ גדול.

אני אוהבת בקטן, באינטימי – אחד על אחד, שניים על שניים. שתי חברות – מקסימום שלושה – מסגרות כאלה מאפשרות לרדת לעומקם של דברים, לנהל שיחות בעלות ערך ולא פטפוטים סתמיים. היום, כשאין לי יותר מדי זמן פנוי, אני רוצה להעביר אותו באיכות ואני בוחרת את החברים שלי בקפידה וכמו שניתן להבין מפוסט זה – עברתי דרך ארוכה....