יש משהו פתטי בזוגות האלה שאחרי 20 שנה עדיין יושבים בחברה תוך כדי אחיזת ידיים וליטופים
… זה תמיד מעורר אצלי חשד שהם מחזיקים ידיים כדי שהשני לא יברח… לא מאמינה להם. הרבה פעמים אני עוקבת אחריהם. גיליתי שזה תמיד האישה האוחזת והגבר הנאחז. בהזדמנות אחת נוכחתי בסיטואציה ממש מביכה שבה החליפה האישה מקום כל הזמן – ירדה לשטיח, חזרה לספה ולא עזבה לו את היד. דווקא ניסה, המסכן, אבל היא אחזה חזק. זוג אחר, איתם אנחנו נפגשים די הרבה, נשוי 28 שנה ומתלטף באינטימיות מביכה מול עינינו המנסות למצוא מפלט במקום אחר…
אני מעריכה יותר דווקא את הזוגות שלא יושבים יחד במפגש חברתי
– אלה שיש להם מספיק בטחון לתת מרחב ולהקדיש תשומת לב לאחרים, אלה שבמסיבות רוקדים גם עם החברים וגם לבד. זה לא שאני לא אוהבת להתלטף ולהתחבק אבל זה לא כאילו אין לי הזדמנויות – בבית, למשל…
כנ"ל לגבי בני זוג שמדברים בלשון רבים: " אנחנו אוהבים גבינה צהובה"
– זהו משפט שהפך אצלינו לקוד המבטא לעג מסוים לאיבודו של האינדיבידואל בזוג. כאילו שהיותם זוג הופך את כל אהבותיהם, רצונותיהם ושנאותיהם למשותפים. זה נכון שלא כולם צריכים מרחב באותה מידה אבל זה נראה לי בריא כעיקרון.
עוד משהו שהורס אותי - כינויי החיבה בפרהסיה: "שופשי, תעשה טובה...." קושקוש, תביא לי קפה"... משמש ואפילו דרלינג (רחמנא לצלן)... זה הרי עניין כל כך פרטי!!!
יש לי הסתייגות אחת לעצמי: השמיכה.
אולי זה מצביע על חולשה אבל אין מצב לשתי שמיכות במיטה הזוגית שלי! נראה לי שהשלב הבא אחרי שתי שמיכות זה שתי מיטות ומיד אחריו- שני חדרים…. והרי לא בשביל זה התחתנתי!! אני צריכה התכרבלות טובה לפני השינה והרדמות בתנוחת כפיות. בן זוגי האומלל נענה לתנאי בלתי גמיש זה באין אונים. הוא נהנה לתאר באוזני כל את תלאות הלילה שלו – בהן הוא מנסה בכוח לחלץ פיסת שמיכה אחרי שהצלחתי להתעטף בה כמו שק שינה… הוא מספר איך הוא מתעורר קפוא באמצע הלילה וחושב שהוא בצאלים ועף לו האוהל… אבל זה לא יעזור. גם לי יש את הקוים האדומים שלי!!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
