נאמן למקור

פעם למדתי צילום. זה היה הרבה לפני העידן הדיגיטלי. במסגרת הלימודים אסור היה לנו להשתמש בעדשת זום - רק בעדשה סטנדרטית - 50 מ"מ. אז זה נראה לנו קטנוני אבל היום אני מעריכה את הסייג הזה כמגבלה אשר חייבה את המאמץ הנדרש של התקרבות לאובייקט, למשל. אם את רוצה תקריב, את צריכה להתקרב ולראות האם אכן זה מוצדק - בחזקת "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם".

מיד אחרי הלימודים רכשתי עדשת זום אימתנית. מאז, לא ניתן לדעת אם אכן הייתי קרובה לאובייקט או לא (ואולי זה בכלל לא משנה....)

עכשיו אנחנו בעידן הדיגיטלי. המהפך הגדול הוא ביכולת שלנו לראות מיד את מה שכרגע צילמנו. אם לא מוצא חן - ניתן למחוק. אבל מה עם הרגע? עם עצם החוויה של לחיצה בשנייה מסוימת? הקפאת רגע מסוים אחד?

ויותר מזה - בעזרת תוכנה מתאימה, ניתן לבצע שינויים מרחיקי לכת בצילומים. למציאות, למקור, כבר אין, בעצם, משמעות.

אלה פלאים טכנולוגיים, אשר מלהיבים גם אותי אבל פתאום אני חשה געגוע לפשטות - לצילום פשוט, נטול מניפולציות, נאמן למקור, בלי לרצות לשנות אותו, לשפר אותו -אלא להנות ממנו כפי שהוא.

יש מקום, כמובן, לעשות אנלוגיה לתחומים רבים אחרים - בהרבה תחומים אנחנו לא רוצים להסתפק במה שיש.

סתם מחשבות לעת ערב.

תודה שהייתם איתנו.