לפני הרבה שנים ראיתי בטלויזיה תוכנית מזעזעת. זו היתה תוכנית דוקומנטרית על איש אחד שאיבד את הזיכרון שלו. הוא היה מאושפז (לא זוכרת למה- אולי בגלל זה…). כל פעם שמישהו היה נכנס לחדרו היה אומר משפט קבוע: "מזל שבאת – אתה הבן-אדם הראשון שאני רואה היום" וכך, מיד כשעזב המבקר, היה נמחק מזיכרונו. הסיפור הזה חידד מאד את תמונת חיי והבנתי שאני מורכבת היום מסך החוויות שחוויתי במהלך חיי ומהתובנות שהפנמתי תוך כדי. אם יקחו ממני את הזיכרון שלי – מי אהיה? לא אדע מי האנשים סביבי ומהי תרומתם לחיי. לא אזכור את הטרק בנפאל ואת כל המראות שראיתי. זה לא רק הזיכרון אלא התחושה שהזיכרונות האלה מעוררים: תחושת הנעימות המתפשטת בגוף במפגש עם אדם אהוב, ריחות המזוהים עם מקומות, עם אנשים….תמונות ילדות…

הזיכרון שלנו הוא ההרד דיסק שלנו. אם יימחק מה נשאר? צריך לשאול את יואב קוטנר – בעקבות תאונה שעבר איבד את הזיכרון שלו עד גיל 18 בערך והיה צריך לשחזר את הנפשות הפועלות בחייו. למזלו, מה שאיבד, אבד אבל מאותו רגע שחזר לעצמו הוא כן זוכר. אז הוא בעצם נולד מחדש.