אף פעם לא הייתי פרח קיר. הגעתי לארץ (מלונדון) בכיתה ג'. גרנו בשכונה קטנה בעלת אופי של קיבוץ. השתלבתי מהר מאד למרות שלא ידעתי עברית. עד כדי כך שבכיתה ד' מלכת הכיתה עשתה עלי חרם כי איימתי על מעמדה. עם הבנים תמיד הלך לי – הרבה יותר מאשר עם הבנות ורק בדיעבד אני יודעת שלמזלי הרע, נפלתי על קבוצה של בנות שלא התאימה לי. אני הייתי הרוח החיה , המארגנת, הסוחפת וזה הבליט את הפלגמטיות שלהן. אבל אין דבר יותר חזק אצל עולה חדש מהצורך להשתלב – להיות חלק. אני הייתי מוכנה לבטל את עצמי כדי להיות חלק מהחבורה הרדודה הזאת וכך עשיתי. וילדים, כמו ילדים, מריחים חולשה ממרחקים וניצלו את חולשתי. רק בגלל שהבנים אהבו אותי לא דוכאתי לגמרי.. אבל הביטחון העצמי שלי היה ברצפה. כל פעם שמישהו הציע לי חברות, התאהבתי בו כאות תודה… לא העזתי להתקרב לאלה שבאמת מצאו חן בעיני כי היה לי ברור שאין לי צ'אנס (ומה הופתעתי בכמה פגישות מקריות בתור מבוגרים לגלות שבסתר ליבם רצו אותי אך חששו להתקרב אלי….)אבל תמיד היה לי חבר ותמיד זה הפתיע אותי…. כשאמא שלי היתה אומרת לי על זאת וזאת שהיא מקנאה בי לא הבנתי על מה מישהו עשוי לקנא.

רק בצבא התחלתי להבין שיש פער בין מה שאני רואה למה שאחרים רואים. במסגרת קורס שעשיתי, היתה לנו דינאמיקה קבוצתית. מישהי אמרה לי שאני מתנשאת ושקשה להתקרב אלי! הסתכלתי עליה בתדהמה ולא האמנתי. מיד פרצתי בבכי רק מהמחשבה שמישהו חושב שאני לא נחמדה…. לא הבנתי איך מישהו יכול לפרש חוסר בטחון כהתנשאות. זאת היתה נקודת מפנה חשובה אבל לא כל כך ידעתי מה לעשות עם האינפורמציה הזאת. כן הבנתי בשלב זה שאני מושכת בעיני הבנים ומפחידה קצת בגלל זה את הבנות אבל לא עשיתי כלום בעניין. בצבא פגשתי את זה שנשארתי איתו עד היום. בו לא התאהבתי כאות תודה – בו התאהבתי מעל הראש כנגד כל מה שדמיינתי ש "מתאים לי". משהו אינטואיטיבי לגמרי, שלמרות חוסר הביטחון שלי, הקוסמוס לא איפשר להתפספס…כשהוא אמר לי, אי שם בין חולות סיני, ואני בת 21 בלבד – "אני תמיד אעשה הכל כדי שיהיה לך טוב" – משהו בתוכי ידע שכך זה יהיה. לא טעיתי. מאז עברו 24 שנים והוא עומד בדברו!

בעניין הבנות הפלגמטיות – עקפתי אותן מזמן בסיבוב….וגם מצאתי כמה חברות שמתאימות לי….

ביום הולדתי ה- 40 עשיתי מסיבת ריקודים. מאז עברו בדיוק 5 שנים. ( בסוף החודש). היו שם למעלה מ- 100 איש שבאו לשמוח איתי וביקשו שאגיד כמה מלים. אמרתי להם להחזיק חזק כי עכשיו רק מתחילים. זאת היתה תחושתי והיא התגשמה. מאז אני נוסקת. היום אני יודעת בדיוק למה אני מסוגלת – מרגישה שהשמיים הם הגבול מבחינת היכולות שלי. אני מבססת היטב את מעמדי המקצועי ונהנית מעשייה שהיא גם יצירתית וגם מגרה אינטלקטואלית.

תודה שהקשבתם….