אני כל-כך אוהבת קולנוע. זה לא רק הסרט – זו החוויה של הישיבה בחושך והניתוק מהעולם הרגיל, הגודל של המסך –האופן בו הסרט עוטף אותך – דבר שאינו מתאפשר גם על מסך הפלזמה המשוכלל ביותר בבית!! יש משהו חגיגי ביציאה לסרט – אינך יודע לאיזה עולם תשאב, איזו חוויה מצפה לך – אתה מגיע פתוח… אני אוהבת את כל סוגי הסרטים – מלבד אלה שיש בהם אלימות. קשה לי מאד לשאת אלימות בכלל בחיים ולכן בן זוגי סובל ממחסור בסרטי אקשן….

אתמול היינו בסרט "אבודים בטוקיו". הסרט הפתיע אותי כי הוא ממש לא סרט אמריקאי טיפוסי – אין לו הפי אנד, אין בו אקשן. זהו סרט של דקויות. אך מבחינתי, בעיקר, זהו סרט של פוטנציאל לא ממומש: פוטנציאל שיש במפגש בין כל גבר ואישה שיש ביניהם משיכה. בסרט הזה נראה לעיתים שהוא מתייחס אליה כאל מי שהיתה יכולה להיות בתו. אך לעיתים נראה שהיא מסמלת עבורו את כל מה שהיה ואיננו עוד בחייו. הוא היה יכול בקלות לטעום שוב. היא היתה פתוחה ונכונה. אבל הוא לא.

יש הרבה מה לומר בזכות הפוטנציאל הבלתי ממומש. לי, כמובן, זה עורר אסוציאציות פרטיות. הסיטואציה הזאת של ניתוק פיזי מהבית – להיות עם מישהו בעיר רחוקה.. אבל גם אנחנו, אז, לא מימשנו את הפוטנציאל וזה מה שעשה את זה כל כך נפלא…

מצד אחד, זה מתסכל כי בתור צופה, אתה רוצה שזה כבר יקרה…. אבל דווקא בגלל שזה לא קרה יצאתי מהסרט בתחושה טובה – ממש כמו אחרי מפגש עם פוטנציאל לא ממומש…

נ.ב.

הייתי מתה לדעת מה הוא לחש לה באוזן כשהוא חיבק אותה בסוף...