אני אוהבת ספרים אפילו יותר משאני אוהבת סרטים…. הראה לי את ספריך ואגיד לך מי אתה! אני תמיד מחפשת ספרים בבתים שאליהם אני נכנסת בפעם הראשונה. יש את הבתים המעוצבים, כמו מתוך ז'ורנל, שבהם על השולחן בסלון מונחים בנונשלנטיות מתוכננת היטב 3 ספרי אמנות עכשויים, 1 Culinaria, וספר צילומים. זה תואם את העיצוב אך לא מראה נשמה… יש בתים שבסלון אין ספרים בכלל.. ויש בתים שיש בהם ספרים בכל מקום.

לי, למשל, יש ערימת ספרים על יד המיטה. אילו הספרים שהכי מעניינים אותי כרגע. לא את כולם התחלתי לקרוא אבל יש לי הרגשה שבזכות זה שהם על ידי כשאני ישנה, אולי נוכחותם תפרה אותי בלילה….

להלן הרשימה: בראש הערימה, ספר שקראתי מאה פעמים (ללא הואיל): Clearing your clutter with feng shui. ספר חובה לבלגניסט המצוי ולכן מומלץ בחום ללאופרד. אחריו: שורשים ושיעורים בזמן – קראתי ואני ממליצה בחום למי שמוכן להודות שאולי יש משהו מעבר למדעי .

The tipping point – זהו ספר מדהים שלדעתי תורגם לאחרונה לעברית על הנושא של שינויים חברתיים ומניעיהם – מה גורם לתופעות של טרנד, איך קרה השינוי (המדהים) בתופעת הפשע בניו יורק. הרעיון בספר הוא שאם תדע מה הופך משהו לאופנתי , תוכל להשתמש במידע לצרכיך. מומלץ בחום! רפואה והחוש השביעי – התחלתי אבל זה הפך למדעי מדי. רוצה חזור לזה. De Profundis של אוסקר ויילד – סופר חובה אצלנו בבקינגהם – זוהי המסה הכואבת שכתב לאהובו שבגללו הוא נכלא – קורע לב….יש עוד כמה אבל אולי זה כבר משעמם… האחרון נוסף אתמול בעקבות המלצה של פרומטיאוס – האיש שחשב שאשתו היא כובע. כבר התחלתי. (שמישהו יסביר לי מה פשר הפונט הזה פתאום!!!)

הקטע שלי עם ספרים (וגם עם סרטים) הוא שאני בדרך כלל לא זוכרת איך הם נגמרים. (אפרופו זיכרון). אני זוכרת את החוויה – אם נהניתי או לא ושם של ספר יכול לעורר תחושות עמוקות של הנאה אבל לא אוכל לספר איך הסתיים. לכן אני תמיד יכולה לקרוא ספר שוב או לראות סרט פעם שנייה…. למרות שבעניין הספרים אני תמיד מרגישה שזה בזבוז כי הרי יש עוד כל כך הרבה ספרים שמחכים לי …

הנושא הזה עלה בגלל שאתמול קראתי ספר – מתחילתו ועד סופו (טוב זה לא איזה ספר כבד או משהו…). ניתן היה לחשוב לפי פוסט זה שאני כל הזמן קוראת אבל האמת היא שבחצי שנה האחרונה, קראתי רק ספרות מקצועית. מצבי הנפשי לא איפשר לי להיכנס לתוך ספר. הספר היחיד שקראתי הוא ספר שרכשתי בלונדון בגלל שהוא התחבר לי לגעגוע ושמו: What I loved. . כריכתו היתה מרוחה על כל קירות ה – underground אז קניתי אותו ואף נהניתי ממנו מאד.

אתמול הייתי באילת. אז היה לי זמן בטיסה לשם ובטיסה חזרה וגם על כיסא נוח מול הים ממרפסת הרויאל ביץ' (לא בקינגהם אמנם אבל הכי טוב באילת…..). שלפתי מהמדף את ספרה של המשוררת חנה גולדברג "אף מילה על אהבה". כפי שכתוב על הכריכה: רומן נפלא אודות החיפוש אחר האהבה, הכמיהה לאושר והחרדה מהחמצת החיים. בפועל : ספר מלא זיונים על אישה שלא הצלחתי להבין בת כמה היא. מצד אחד, לפי חישובים שעשיתי מתוך נתונים שהספר מספק – היא צריכה להיות קרוב ל- 40. מצד שני היא מספרת על הגבר שעל יד היא מתיישבת במטוס (שוב האסוציאציות הפרטיות) שהוא בשנות ה – 40 בגיל העמידה. גיל העמידה? Moi??? C’est pas possible!!!!'!!! . טוב, היא הרבה יותר נועזת ממני – די מזעזעת בעצם…. אבל המשפט של הספר ( אני תמיד צריכה להישאר עם איזה משפט) הוא, כפי שהיא אומרת לחברתה: "החיים זה טיול. את יכולה להעביר אותו בישיבה נוחה במחלקה ראשונה ברכבת מזורגגת עם חלונות מצוחצחים עם מסלול קבוע מראש, לשבת ולתקוע עיניים בנוף בלי לגעת בכלום, או שאת תופשת טרמפים מסוכנים, יורדת איפה שבא לך, נותנת לחושים להוביל. לרוב האנשים אין אומץ לרדת בשום תחנה. הפחד הורג אותם."

ובגלל המשפט הזה נולד פוסט שלם….