היום לפני 20 שנה הפכתי לאם. אני זוכרת היטב את היום הזה, או את הלילה ליתר דיוק. צירים שהחלו בהתקף רעידות קשה – תופעה שלא הייתי מוכנה לה. האופטימיות הראשונית והייאוש ככל שחלפו השעות ושום דבר לא התקדם. אחרי יותר מ- 20 שעות לקחו אותי לחדר ניתוח והוציאו אותו. לא הייתי בלידה שלו. לא חוויתי את הרגע הזה בו הפכתי לאם. חבל. בעצם לא חוויתי אף לידה – אני יולדת פאסיבית....

אבל, לעומת זאת, אני אמא מאד אקטיבית ולמרות שבני הצהיר שהוא לא רוצה שום חגיגות - אירגנתי, יחד עם חברו הטוב, מסיבת הפתעה מחר בצהריים – הוא יוציא אותו מהבית והחברים יבואו, נעשה להם ברבקיו ומלא דברים טובים. העוגה תהיה עוגה כמו בגן – עם קישוטים מפלסטיק ונרות בצורת מספרים – 2, 0.  הוא יהנה. מאד, אפילו, וגם אמא מאד מתרגשת.

בלונדון נכנסתי לכל מיני חנויות של גלויות ואין בנמצא כרטיס ברכה עם המספר 20. שם, הם עושים עניין גדול מגיל 21. The key to the door זה נקרא – היציאה לבגרות. לי נראה 20 לא פחות משמעותי אבל הם לא סופרים את זה...

השנים עוברות כל כך מהר – קשה לתפוס. כשהוא היה קטן הוא התיש אותי ברמות שקשה לתאר, עם ההיפראקטיביות שלו – והיום אני נוצרת כל רגע איתו – גבר צעיר ומקסים, חכם, יפה תואר, יצירתי, פרודוקטיבי, מלא אמביציה, חרוץ, נלהב ובולע את החיים.

שמור לי עליו, אתה שם למעלה, אתה שומע??

שבת שלום.