להבין שמקומי לא שם – איתו ועם חבריו. להפנים את העובדה שאני כמו פועלי הבמה , עובדת מאחורי הקלעים ונהנית בסיפוק מהצלחת המופע.

להבין שמקומי בחייו הצטמצם.

אסור לי להיעלב כשהוא אומר לי "כבר אכלתי" אחרי שדאגתי לבשל אוכל טעים שהוא אוהב כשהוא מגיע הביתה.

אני צריכה להבין שיש הרבה דברים בחיים שלו שאני לא יודעת ולא אדע ולהעריך את העובדה שיש דברים שהוא כן משתף אותי בהם...

אני רואה אותו מתרחק ממני וזה הדבר הכי קשה לאם.

הייתי רוצה להיות אם כמו חמותי – המקבלת הכל כמו שהוא, בחיוך ובחום, ללא התחשבנויות. אני גדלתי בבית אחר לגמרי. הפנקס פתוח (עד היום) והיד רושמת... אני לא רוצה שהוא יתייחס אלי בחוסר סבלנות כמו שאני מתייחסת לאמא שלי ופה ושם אני מרגישה שזה קורה. לפעמים הוא אומר לי שאני נשמעת כמו חברה שלו ולא כמו אמא שלו – כשאני נעלבת מזה שהוא קצר או אכול או לא מגלה עניין. זה חזק ממני.

"את הבית" אומר בן זוגי. אני תמיד צריכה להיות שם בשבילו – ללא תנאי. איך לומדים את זה כשאין כלים מהבית?? יש לי מבנה בילט אין של התחשבנויות וציפיות. אני מועדת להיות במצב של אכזבה. אני מקווה שאוכל להשתנות ושלא מאוחר מדי.

אלו כל הדברים שעברו לי בראש היום, כשהסתכלתי על חבורת הצעירים שישבו סביב שולחן גדול על המרפסת, אכלו, שתו, צחקו ונהנו. היתה הצלחה גדולה, למרות שהוא זיהה כמה מכוניות מחוץ לבית... עדיין לא תאר את מימדי ההפתעה. אפילו הבחורה שמלהיבה אותו בימים אלו היתה (את זה, למשל, הוא מספר לי....). היה מבצע לוגיסטי מורכב שנעשה כך ששום תנועה חשודה לא נראתה כשהוא קם הבוקר. מיד יצא לפגישה יזומה עם משת"פית חמודה ואז הבית כולו נכנס להילוך טורבו.

נהניתי לראות אותם יושבים בנחת, כה בוגרים. גברים ונשים צעירים ויפים. בסוף קיבלתי נשיקה וחיבוק. דייני.