החיים לצד ילדים מתבגרים הם חוויה מיוחדת במינה - את רואה את הגוזלים הופכים לאנשים - בעלי דעות, העדפות, ערכים....
בני בכורי, שיהיה בעוד שבועיים בן 18, נסע לפני יומיים לניו יורק. הוא מוסיקאי והתזמורת בה הוא מנגן הוזמנה להופיע בפסטיבל ג'אז שנערך שם.
היה לי חלום לראות איתו את ניו-יורק בפעם הראשונה - לראות את המראות דרך העיניים שלו - לראות איך כל דבר מלהיב אותו "בטירוף" (בשפתו). לא הצלחתי להגשים את החלום הזה אבל התרגשתי כאילו אני זאת שנוסעת.... בגלל שהוא כל כך דומה לי בהתלהבות שלו וביכולת שלו למצות דברים, פשוט ידעתי שהוא יצא מדעתו שם - שזה לא לונדון ולא ברצלונה והוא לא מבין מה צפוי לו....
אתמול חיכינו מהצהריים לטלפון. ילדים גדולים שמתרחקים מהבית לא מבינים את הריק שהם משאירים. אמרתי לו - הבית לא ישכח אותך. תצלצל. (אין לו פלאפון ולכן אנחנו תלויים בו). כל אחה"צ קיטרנו והלכנו לישון מאד מאוכזבים. ב- 12 בלילה - טלפון. אנחנו אפופי שינה מחזיקים בינינו את השפופרת והוא באמצע היום, כולו נרגש, האדרנלין מפמפם, וצועק מרוב התרגשות - אמא'לה - את לא מבינה!! אני מסתובב פה כבר יום וחצי בטירוף! אני תיכף הולך לשבת בסנטרל פארק....
ומי יכול להרדם אחרי זה - הילד הזה שלי - מסתובב לו לבד בניו-יורק, יודע לאן ללכת, לא צריך אותי....
זה מסוג הניגודים הקשים בחיים - הרצון לתת כנפיים מול הרצון להחזיק מתחת לכנף.....
וזה מגיע כל כך מהר....
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
