משפט הכותרת הוא אחד מהמנטרות שלי, שנשבעתי, שיום אחד ארקום ואתלה מעל מיטתי – כדי שלרגע לא אשכח….תאורטית זה נכון, שמי שאינו מצפה, אינו מתאכזב. אך האם באמת אפשר להיות נקיים מציפיות? אנחנו מגדלים ילדים ומשקיעים בהם את נשמתנו. אנחנו, בניגוד להורינו, לא מצפים שיגידו לנו תודה על כך שהבאנו אותם לעולם. אנחנו נותנים ללא תנאי אבל כשהילד שלנו נוסע לניו יורק ומתקשר רק בענייני כסף – אנחנו מתאכזבים. למה? כי לא לזה ציפינו, למרות ש"כאילו" לא ציפינו….זה לא אמיתי. אנחנו מצפים שילדנו ימצו את הפוטנציאל שלהם וקשה מאד להתבונן מהצד על ילד שמתבזבז מול עיניך… אנחנו מצפים מבני הזוג שלנו שיהיו איתנו בעת צרה, מחלה, קושי, חולשה. האם אמנם ניתן לא לצפות לכך? ומה עם חברים? ישנם חברים שמלווים אותי שנים. אני כבר יודעת למה אפשר לצפות ממי ולא מתאכזבת כי הציפיות שלי מתואמות עם המציאות.

 אבל האמת היא, שהנושא הזה, של ציפיות, מתקשר בעיקר עם קבלה וחשוב לא פחות  בהקשר הזה, לדבר על נתינה. כי הרבה פעמים נתינה היא היוצרת ציפיה. היתה תקופה שהקדשתי מחשבה רבה לנושא של נתינה. בשנת 1985 הייתי חודשיים ביפן. נסענו הרבה בטרמפים, ישנו אצל יפנים ולמדנו הרבה על נתינה לפי המסורת היפנית , המעדיפה מצב שבו לא תהיה חייב. אם יפני מקבל מתנה, עליו מיד "לשלם" עליה ולשם כך, היפני המצוי מצויד באופן קבוע במתנות ארוזות למשעי המאוחסנות בתא המטען של מכוניתו. לא הצלחנו לנצח את השיטה כי הרי תודרכנו מבעוד מועד וגם אנחנו היינו מצוידים כהלכה. מישהו הסיע אותנו 100 ק"מ מחוץ לדרכו כי לא הבין אותנו (once אתה נכנס למכונית של יפני אתה הופך להיות באחריותו המלאה) ותגמלנו אותו במתנה – הוגן, לא? לא! הוא תגמל אותנו בחזרה ולתת לו עוד מתנה רק מסבך את המצב – כמו שאתם יכולים להבין…. רק לא להיות חייב. כאילו להיות חייב מעמיד אותך במצב נחות, במצב שהוא בלתי מתקבל על הדעת! אז חשבתי הרבה על נתינה והבנתי כמה הנאה יש בנתינה אמיתית. אני גדלתי בבית שלא היתה בו נתינה אמיתית. נתינה מותנית היא לא נתינה אמיתית. המשפט השגור בפי אמא שלי היה תמיד במתכונת: אם….(תעשי זה וזה, תתנהגי כך או כך וכו')…. אז….(תקבלי whatever )… ותאמינו לי שזה תיק שלא קל להשתחרר ממנו. אם לא אמלא את הציפיות ממני, לא אקבל את מבוקשי. המזל הגדול שלי היה להתחתן עם איש שבא מבית הפוך, שהנתינה שם היא דבר מופלא בדרך שבה היא נעשית, בטוטאליות שלה…לזה אני קוראת איזון. בן הזוג שלי ניחן ביכולת נדירה של נתינה אמיתית ללא ציפיות. הוא לא מצפה כדי לא להתאכזב והוא סוגר את עצמו מאחורי חומות בדידותו, בדיוק כמו שפרומטאוס כתב. האם קל לו יותר? אני לא יודעת.

או קי – לי יש ציפיות. אני מודה. לא נגמלתי... אולי זה חולשה, אולי, כמו שפרומטאוס אומר – זו אנושיות, אבל אני אתאכזב אם חברה טובה שלי לא תזכור את יום ההולדת שלי, למשל… (זה ביום חמישי, לידיעתכם!!!)…  אבל אני באמת משתדלת לא להגזים… רק בקטנות כאלה….גם אני אנושית…