חודש מרץ החל בלווייה. דודתי האהובה, אחות אבי, הלכה לעולמה ונקברה אתמול. כשהייתי בת 9, גרתי בביתה במשך שלושה חודשים. הורי סיימו לארגן את המעבר לארץ ואני התחלתי את שנת הלימודים. התקופה הזו זכורה לי כנעימה ומאושרת – למרות גילי הצעיר והחסך ההורי. הקשר שנוצר אז החזיק כל השנים. היא היתה הכותל שלי בגיל ההתבגרות. היא לימדה אותי מסודות המבטח שלה. אני היחידה במשפחה שעושה את הסופגניות המפורסמות שלה.

עצוב.

כמעט כל המשפחה של אבי שרדה את השואה. עכשיו נשארו רק הוא ואחותו הקטנה. אני שואלת את עצמי מה אנחנו, הדור השני, עושים כדי להמשיך את המורשת המשפחתית ואני מגלה בעצב, שכל אחד מאיתנו, בני הדודים, עוסק בעולמו ואין כמעט נקודות מפגש. דווקא מהבחינה הזאת, לכל מוות יש נימה מקרבת. כבר אתמול הרגשתי את זה, אצל בן דודי לאחרי הלוויה. אני תמיד מקנאה במשפחות מגובשות כאלה – גם בין אחים וגם בין בני דודים – שיש חברות שהיא חורגת מהמחוייבות המשפחתית. זה חסר לי.

אבל המשך חודש מרץ צופן בחובו הרבה טוב. ביום שני הקרוב אני טסה לניו יורק – ממש כמו לפני שנה. אדווח מהשטח ואני מצפה מאד לנסיעה הזו – ולכל ההפתעות הפוטנציאליות.

שמח.

כרגיל, הרבה פוסטים נגנזים לפני כתיבתם. הראש כל הזמן עובד, מעבד, קולט ורוצה גם לפלוט.... רק זמן חסר.

חודש טוב לכולם.