היום בני הבכור חוגג 18 שנה. אני מוצאת את עצמי חוזרת על זה כדי לשמוע את עצמי אומרת את זה – כדי שאולי אוכל להאמין. אני עדייו מתפעלת כאשר אנשים מספרים לי על ילדיהם הבוגרים, כשאני לחלוטין שוכחת שגם אני אמא לילד בוגר. הורים בלוויות צבאיות הם בני גילי…. זה מזעזע אותי. פעם הורים בלוויות צבאיות היו בגיל של ההורים שלי. מתי הם נהיו כל כך צעירים… כי כבר אמרתי שאני על עצמי לא מרגישה את הגיל. אני לא השתניתי הרבה- רק אתמול אני הייתי בת 18 וחגגתי בשמינית ובצופים ובמסיבות ואני מסתכלת על הגבר הצעיר הזה המתנשא לגובה של 1.94 סנטימטרים ואני לא מאמינה שהדבר הזה יצא מהבטן שלי. האם אפשר להסביר את התחושה הזאת? העונג, הגאווה הצרופה…ההערצה…

הילד הזה הוא כל כך מלא חיים – יש סביבו רוח תמידית. הוא לא יושב רגע – מאז שהוא נולד. תמיד עירני, סקרן, בתנועה מתמדת. היפראקטיבי מוכשר שלמזלו מצליח בטווח ריכוז קצר לקלוט את החומר. תמיד במרכז העניינים, תמיד מוביל. עכשיו הוא גם מעשן. אבא שלו לא יכול לשאת את זה. הוא לעולם לא עישן ותמיד נתן דוגמא כמי שלא הלך בזרם, שלא הפגין חולשה אלא עמד על שלו אל מול הלחץ החברתי. דווקא הילד הזה ירד לחיי שאני אפסיק לעשן כי הריח מגעיל אותו והוא לא יכול לנשק אותי, ועכשיו, הילד הזה מעשו קאמל – הכי מסריח שיש (חוץ מנובלס). אני דווקא הפסקתי לפני ראש השנה. עד גיל 40 בערך לא העזתי לעשן על יד אבא שלי והוא – אין לו שום בעייה – מכין קפה ויוצא לעשן במרפסת. למה פתאום זה בסדר? או קי, נכון שעברנו את גיל ההתבגרות בסבבה – בלי קעקועים, שיער צבעוני, עגילים בגדים משונים – סך הכל ילד קונבציונלי. מנשק ומחבק את אבא/אמא גם על יד החברים – תקשורתי כזה. באמת יותר ממה שציפינו. אבל דווקא בגלל זה… הוא חזר מניו-יורק בלי להביא דבר לאף אחד – אפילו לא לאחים שלו (גם מחזיק מפתחות הרי היה משמח אותם). כל-כך נפגעתי…. נתנו לו הרבה כסף ואת הכל בזבז על עצמו. "אני חרא של בן וחרא של אח" אמר בדרך משדה התעופה – כאילו שהאמירה פותרת אותו מתחושות אשמה, ואנחנו מיד שאלנו את עצמנו – האם נכשלנו? האם הערך העליון בחינוך ילדינו – קודם כל תהיה בן-אדם – לא נקלט? האם האגואיסטיות שולטת? לקחנו אותו לשיחה. בית קפה. טלפון סגור. אין לאן לברוח…. הוא חושב שהכל אחלה. נכון שהוא נכשל באזרחות (אזרחות, למען השם – מה כבר קשה באזרחות…) אבל זה לא בעייה – יהיה בסדר. מתמטיקה- שולט בחומר אבל אם שאלה אחת לא נכונה אז יורדות 25 נקודות. 65 זה לא נורא… אני לא רוצה שיסתפק במועט. כל-כך הרבה אנשים מוכשרים יש שם בחוץ, שמרגישים שחייהם מבוזבזים.

אי אפשר לחנך בגיל 18. מה שלא הצלחת להחדיר עד עכשיו – אבוד. אפשר רק לשמור על הקיים , לייעץ ולקוות שיקבלו את עצתך. לפני שבועיים קרא לי לשיחה בחדרו וסגר את הדלת. הוא סיפר לי על בעיה מסוימת עם הבחורה שהוא "יוצא" איתה ( אולי המילה יוצא היא לא מדויקת …). הוא ביקש את עצתי וגם הסכים עם תוכנית פעולה שהצעתי ואני יצאתי מהשיחה גבוהה ב- 20 ס"מ… לא עניין של מה בכך שילד בגיל הזה ישתף את אמא בדברים אינטימיים כל-כך. אז לפעמים מרגישים הצלחה ולפעמים מרגישים כישלון ורק הזמן יגיד. בסך הכל אנחנו עושים את הכי טוב שאנחנו יכולים. גם ההורים שלנו עשו זאת אבל זה כבר נושא לפוסט אחר…

טוב- כמובן שאני לא יכולה להסגיר את הילד  -  אז זו תמונה מגיל חצי שנה