הבלוגים נזנחים כמו מאהבת של גבר נשוי…

בצבא היה לנו "נוהל שבת". כאשר כל מי שהיה צריך לצאת הביתה יצא – היינו אנחנו, התורנים, נכנסים לנוהל שבת – מתקלחים, עולים על אזרחי ו"פותחים את השבת". אכן, שבתות במרחבי סיני זכורות לי לטוב…

מזה כשנה שאני עובדת גם ביום ששי. אהבתי את ימי הששי הפנויים – ימים שהיו רק שלי – עם מוסיקה שמנגנת בקולי קולות (המוסיקה שלי…) ונחת. בשנתיים שלי עם ש' – היינו נפגשים בימי ששי באופן קבוע. כשלא עבדתי היינו עושים אהבה בנחת או נוסעים לים מרוחק ומשתוללים על החוף או במים כמו זוג צעיר ללא מעצורים…. אחרי שהתחלתי לעבוד, הזמן שלנו הפך מוגבל. אז היינו נפגשים לשעת קפה (שאני לא מתקרבת אליו יותר) והפגישה תמיד היתה מסתיימת בנשיקות וליטופים במקום מסתור שהוא קרא לו "הפינה שלנו". אפשר להבין שמאז שאנחנו לא יחד, זה היום הכי קשה עבורי. אני יודעת איפה הוא נמצא. הוא בבית-קפה קבוע (לא "שלנו"), שותה שתי כוסות קפה וקורא את העיתון שלו. איש של הרגלים. מגיע ב- 9. יושב שעה.

זה הזמן הכי קשה. אני לפעמים שותה קפה עם חבר או חברה בבית-קפה אחר (באותו רחוב…), לפעמים הולכת לים ולפעמים נמצאת בבית – מנסה להיות פעילה כדי לא לשקוע בזיכרונות. לא יודעת למה היום ירד עלי דכדוך כזה. דווקא מצפה לי שבת שקטה ונעימה. האיש שלי בלונדון וזה מתאים לי. פעם הוא היה עושה מילואים. מאז שהשתחרר בשנה שעברה, אין לנו את ההפוגות האלה, שמאד תורמות לקשר – קצת געגועים זה תמיד טוב – זה עוזר לחדד את המובן מאליו… כך אני גם יכולה להיות על יד המחשב בלי להיות מוטרדת באשר לחלוקת זמן. סך הכל אני אוהבת כשזמני בידי ללא אילוצים. המצחיק הוא שאני כל הזמן רוצה להתקשר אליו ולספר לו משהו… כמו למשל, על הטלפון שקיבלתי אתמול מהאקס המיתולוגי שלי. מזמן לא דיברנו והאמת היא שהוא מאד הרגיז אותי בפעם האחרונה – לא זוכרת כבר מתי אבל הלכנו לאכול במסעדה. כשהגיע החשבון, אני הצעתי לשלם את חלקי והוא, במקום לסרב בנימוס, לא רק שהסכים אלא דרש שאשלים בכרטיס אשראי את מה שהיה חסר במזומן…. וזה לא מישהו שחסר לו. סתם קמצנות מגעילה וזאת תכונה שאני שונאת. בכל אופן, הוא אמר שהוא רוצה להזמין אותי לקפה. הוא רוצה להתייעץ איתי על משהו. אין מחמאה גדולה מזו שמישהו רוצה להתייעץ איתך. פסיכולוגית זה מעמיד אותך במוד חיובי ופתוח. אני בטוחה שזו טכניקה שמלמדים בפקולטה לשיווק ומכיוון שהוא למד שם, אני חושבת שמה שהוא רוצה זה לבקש ממני עזרה. נראה. קבענו ביום ראשון.

אמא שלי הזמינה אותנו לארוחת ערב אבל כמו שהיא הזמינה הייתי מעדיפה לא ללכת….היא גונחת ומקטרת על כמה קשה לה אבל הילדה נשארה לבד והיא לא ראתה את הנכדה שלה שלושה שבועות….(היא גרה שני מטר ממני…) אבל נעזוב….

אני אף פעם לא כתבתי פוסט כזה. תמיד יש לי נושא. בדרך כלל אין לי סבלנות לפטפטת אבל הפעם עשיתי ניסוי – החלטתי לשבת בלי לתכנן ולראות מה יוצא. אז אני לא מצנזרת – קבלו היום דרלינג קצת אחרת….

שבת שלום חברים יקרים – נעים לי מאד איתכם.

יש לי פרחים משגעים בבית