לפני כמה שנים שמעתי הרצאה של מנהל בית הספר הלאומי לספרנות ומידענות של דנמרק. הוא אמר שבימינו, הדפוס הוא המקור של רוב המידע ועדיין מהווה חומת בטחון נגד איבוד מידע. מחשבות ושיחות בעל פה אינן מתועדות ולכן אין להם אורך חיים. מחשבות רודפות מחשבות ומחשבה חדשה דוחקת את קודמתה. לפעמים יש לי רעיון או השראה לפרוייקט ואם אני לא רושמת אותו אני בדרך-כלל שוכחת. לאנשים כמוני, בעלי חשיבה אסוציאטיבית, קשה לזכור מאיפה התחילו. החיים השוטפים לא מאפשרים לי להיות מספיק זמן בנחת עם עצמי כדי לפתח רעיון העולה במוחי. אבל הכתיבה נותנת חיים וגוף לכל רעיון שלי ולפעמים הדברים הכי טובים נולדים תוך כדי כתיבה. הכתיבה גם מחייבת אותי לחשוב עד הסוף. דעתי מוסחת בקלות. תוך כדי משפט אני יכולה לקפוץ לנושא אחר וכך גם בראשי - מחשבות חותכות מחשבות ומפריעות לי לסיים רעיון. כשאני כותבת וגם נקראת, אני מחוייבת להסביר עד הסוף וכך מחנכת, במובן מסויים, את המחשבות שלי וקוראת אותן לסדר. הנה דוגמא –הזכרתי את המרצה הדני כדי לתת דוגמא למשהו אחר לגמרי אבל הוא השתרבב לי אחרת ובדיעבד, תורם רבות לנאמר וזה קרה תוך כדי. בעצם רציתי לספר איך משפט שהוא אמר פיתח אצלי מחשבה אבל עכשיו זה כבר נראה לי פחות רלוונטי.

ולסבסטיאן תודה…