סבתא שלי חיה בלונדון עד יום מותה (היא היתה יקית במקור). אישה קטנה ושברירית שחטפה שבץ בגיל צעיר, אשר שיתק את חצי גופה הימני. היא צלעה ויד ימינה היתה משותקת חלקית. היא נהגה להחזיק את ידה מקופלת במרפק וכף ידה היתה תלויה ברפיון. אצבעותיה היו דקות וארוכות ואני ממש זוכרת את תנועות ידיה. היא לא נתנה למגבלה הגופנית לעצור אותה והיתה מפליאה בבישולים ובמיוחד באפייה. במיוחד אהבה לאפות טארטים עם פירות. למרות שאמא שלי אמרה שזה לא בריא, היא היתה נותנת לי לאכול חתיכות של בצק טרי – שהיה טעים בפני עצמו. בכלל, היא נתנה לי לעשות גם דברים שאסור ואולי בגלל זה אהבתי אותה כל כך. היא אף פעם לא ניסתה לחנך אותי, תמיד הייתי מושלמת בעיניה. אני הייתי הנכדה היחידה (עם עוד שלושה בנים) והיה לי מעמד מיוחד. גרנו באותו רחוב. אנחנו במספר 3 והיא במספר 99. לדעתי, כבר בגיל 5 הייתי נוסעת בתלת אופן שלי אל ביתה. אמא שלי היתה מצלצלת ואומרת לה שיצאתי. היא היתה מסתכלת עלי עד שנעלמתי מטווח הראייה שלה. באותו רגע בדיוק, נכנסתי לטווח הראיה של סבתא בקצה השני של הרחוב. כעבור כמה דקות סבתא היתה מצלצלת להודיע שהילדה הגיעה.

המון שעות ביליתי בביתם. סבא שלי סבל מחרשות חלקית, עוד מימי מלחמת העולם הראשונה – מהתותחים. הוא היה יושב בישיבתו הזקופה על יד שולחן העבודה שלו וקורא עיתונים, כשעל ידו מונחים סרגל ועט אדומה. כל ידיעה בעיתון שנראתה לו מעניינית עבור אחד מחתניו או בנותיו, היה מסמן עם עט אדומה בעזרת הסרגל – כל שורה ושורה רלבנטיים. אחר-כך היה גוזר בקפידה ומניח בצד. רוב הזמן היה שקוע בשקט שלו. כשרצה להתנתק, היה מכבה את מכשיר השמיעה, דבר שהיה מוציא את סבתא מדעתה והיא היתה צורחת (הוא לא שמע) עליו בגרמנית שידליק את המכשיר….

הרביתי גם לישון בביתם. הם ישנו בחדרים נפרדים כי סבא שלי נחר. בחדרה של סבתי היו שתי מיטות צמודות וכיסוי מיטה בצבע ירוק בהיר. בקצה מיטתה היה גליל ארוך, עליו היתה משעינה את רגלה המשותקת. כל לילה, היו סבא וסבתא נפרדים בפרוזדור של הקומה העליונה בנשיקת לילה טוב על השפתיים ואז כל אחד פרש לחדרו. הרגע הדרמטי לפני השינה היה כשסבתא נהגה להוציא את שיניה ולשים אותם בכוס על שולחן הלילה. בבת אחת הפנים שלה היו משתנות ומתכווצות פנימה אל תוך עצמן. שמחתי כשהיא היתה מכבה את האור. אבל בבוקר כל פעם הייתי נבהלת מחדש מהפנים שלא היו פניה האהובות ולפני שאמרתי בוקר טוב הייתי מבקשת ממנה לשים את השיניים.

סבתא שלי אהבה לשחק קלפים. המשחק שלנו היה דומה לרמי אבל קראנו לו קולוקי. בגלל שהיה לה קשה להחזיק את הקלפים, היה לה מחזיק מיוחד מפלסטיק שהיה אוחז עבורה את הקלפים. אני זוכרת את המגירה של השוקולד ואת ארון הצילומים, בהם היינו מביטים לפעמים וסבתא היתה מספרת לי על הדמויות בשחור לבן שהיו שמורות בשקיות נייר שהפכו רכות עם השנים. סבתא שלי היתה אישה קשה ושומרת טינה. היו אנשים במשפחה, איתם לא דיברה שנים מכיון שלא סלחה להם על דבר זה או אחר…היא היתה מכורה לאופרת סבון, שמוצגת בטלויזיה עד היום – Coronation street. כשצלצלו אליה מבית החולים להודיע לה שסבא שלי נפטר היא היתה באמצע צפייה בסדרה הזאת. מאז לא ראתה אף פרק…

בשנה האחרונה לחייה עזבה את בית מספר 99 ועברה לגור בבית אבות נעים ואינטימי. בקיץ שאחרי הצבא, לפני טיול לארצות הברית, נסעתי להיות איתה. שלושה שבועות ביליתי איתה יום יום ועדיין היו לה סיפורים שעוד לא שמעתי ועדיין עניין אותה כל דבר שקורה בחיים שלי. זאת היתה הפרידה שלי ממנה. בשנים שלפני הייתי בוכה בכל פרידה, מודעת לאפשרות שלא אראה אותה יותר, מחבקת את גופה השברירי ומריחה את הריח המיוחד שלה. בסוף אותה שנה היא נפטרה. אני הייתי פה, לא נסעתי ללוויה ולא הפנמתי את מותה. גם ככה לא התראינו רוב השנה… אחרי שנה, אמא שלי החליטה שאני צריכה להתמודד עם מותה ולקחה אותי לגילוי המציבה. ניסיתי להפנים את העובדה שהיא נמצאת שם מתחת לאבן - סבתא יקרה שלי.... בכיתי ובכיתי, בכי תמרורים של ממש. בן דוד שלי היה צריך להחזיק אותי.

לא יכולתי להסתכל על שום דבר שהיה שלה. אמא שלי הביאה כמה בגדים ולדירה בלונדון הכניסה רהיטים שהיו בהם את הריח של הבית שלה. לא הייתי מסוגלת.  

 מיד אחרי שנפטרה, אמא שלי הורידה מהאצבע של סבתא את טבעת הנישואין וענדה אותה על ידה. היא שמרה לי אותה ואחרי שנישאתי הציעה לי את הטבעת. אני הזדעזעתי ולא יכולתי להעלות את הרעיון על דעתי. היא אמרה שתשמור לי עליה בינתיים, עד שארגיש מוכנה. כאב, כדרכו של כאב, משנה צורה עם הזמן והיום ההוא הגיע, שבו הרגשתי צורך בטבעת והיא התלבשה על האצבע שלי כאילו נוצרה בשבילי.

מאז היא עלי. אין לי חפץ יותר יקר בעולם. היא חלק ממני והיא מנחמת ומחזקת. גיליתי שיש לי תנועה אוטומטית לשפשף את הטבעת בשעת מצוקה והבנתי שסבתא שלי לא לגמרי מתה – היא כל הזמן איתי.