במאמר הפתיחה של מוסף הספרים של הארץ אתמול, כתב מיכאל הנדלזץ מאמר פתלתל ומאולץ על זיקיות. המאמר מתחיל בסטיוון פריי, עובר דרך אריסטו, שקספיר, מסכת סנהדרין וקיטס. לא מתאים לי להתעקש ולקרוא מאמר כה מבולבל אבל האמת היא שכבר הייתי סקרנית למה הוא חותר. הסיכום מגיע בפיסקה האחרונה ולמרות החיבור המאולץ כל-כך, מצאתי בו משהו בעל ערך.

"האם הזיקית תוכל אי פעם להיות מאושרת? הזיקית שאני מכיר מצאה פתרון: לפנות לחפץ הזיקיתי מכל, שלעולם לא משתנה ובכל זאת מזדהר בצבעים רבים יותר מכל קשת. זהו הספר, המתמלא באויר כשאנו פותחים אותו, סופג מתוכנו את אישיותנו ומחזיר אותנו לעצמנו, משיב לנו זהות".

אני יודעת שיש פה כמה דברים בעייתיים אבל הרעיון מתחבר לי להגדרה מדהימה של החוויה האסתטית, זו, המדוברת, מתייחסת לעמידתו של אדם מול יצירת אמנות (אך כמובן שניתן להשליכה למוסיקה, תיאטרון וכמובן, קריאה), והיא אומרת כך:

בזמן חוויה אסתטית אנו מאבדים את העצמי שלנו וזוכים בו חזרה. העצמי נשכח כאשר הוא מוטמע במושא ההתבוננות ובשובו, החוויה שחווה הופכת לחלק ממנו. באמצעות החושים, הדמיון והשכל קולט האדם תופעות ורעיונות המרחיבים ומעמיקים את התודעה כך שמשהו מהחיים בעולם, או מאפשרויות העולם נעשה חלק מן התחום הפרטי שלנו. אנו חווים רגע של שכחה עצמית והשלמה עצמית. מה שמנתק אותנו מכל דבר אחר הוא גם המשיב לנו את ישותנו. מאותו הרגע, החוויה שחווינו מוטבעת בתוכנו ומשפיעה על זהותנו.

מול ציור זה של פיקאסו חוויתי את החוויה המתוארת כאן