כשאני מכינה חמין אני מרגישה שאני מתחברת למסורת. אבא שלי מספר שבעיירה שלו בצ'כיה, היו הנשים מביאות את סירי החמין למאפיה של העיירה ושם היו מפקידות אותם בתנור של המאפייה למשך הלילה. התפקיד של אבי היה להביא הביתה את הסיר המוכן למחרת בצהריים. אני אוהבת את הטקסיות של ההכנה – את הטיפול בכל חומר בנפרד – השריית הקטניות, הכנת הקוגל, טיגון הבצל ואחר-כך את חיבור כל המרכיבים. משנה לשנה אני שוכחת כמויות או לא רושמת בדיוק וצריכה לסמוך על המזל והאינטואיציה. זה מלחיץ כי חמין עושים בשביל אורחים ולכן קיים תמיד אלמנט של מתח. אך יחד עם זאת, קיים גם אלמנט של קסם – איך מכל המרכיבים הזרים האלה, יוצא תבשיל מדהים.

לפני השינה אני מוציאה את הסיר ומרימה את המכסה בציפיה…. תמיד בשלב זה החמין כבר נראה לי מוכן, תפוח, נטול מים ואני בטוחה שעד הבוקר הכל יישרף. אני טועמת, מוסיפה מים ומחזירה לתנור. ריח החמין כבר מתפשט בכל הבית וזהו ריח חגיגי של מסורת עתיקת ימים. אני שייכת לעדה שלמה של נשים שעושות אותן פעולות בדיוק וזה נעים וחמים וממלא אותי גאוות המשכיות. כמו סבתי ואמי, כך גם אני ואולי בתי אחרי. ההשכמה בבוקר שבת של חמין היא השכמה של ציפיה לקראת מפגש עם תוכן הסיר שהתבשל לו כל הלילה. זהו מפגש מרגש באמת – כאשר צבע החמין משתנה ומקבל גוון של בשלות.