לא פשוט (גם בגיל 45) להיות מסוגלת אפילו לחשוב את המשפט "אמא שלי מקנאה בי". לקח לי הרבה זמן לתת את הפרשנות הנכונה להתנהגות הבלתי מפרגנת שלה, הרוע שיוצא ממנה, הקנאה בקשר שלי עם אבא שלי. הפסיכולוגית אמרה שזה בסדר – יש דברים כאלה. לכן היא גם לא היתה מסוגלת לפרגן לי על האירוע של אתמול ובאמצע כל האהבה והפירגון היא תקעה לי משפט שגרם לי להתפרץ עליה. אמא קנאית.

ביום הולדתי ה- 40 עשיתי מסיבת ריקודים במועדון. (סיפרתי על זה). נורא התחשק לי שאבא שלי יבוא – הוא כזה חברה'מן וכולם אוהבים אותו. אבל היא בלתי נסבלת – בכל דבר מוצאת פגם, לא נהנית מכלום והביקורתיות הבלתי נסבלת שלה מורידה אותי מדעתי. אז לא הזמנתי אותם – רציתי להרגיש חופשיה. העונש שלה היה להחרים אותי, לא לברך אותי, לא כלום… אמא נקמנית.

חייה ריקים מתוכן – מאז שהיתה מזכירה בצעירותה, לא עבדה יום אחד בחייה. היא כבר זרקה לי שבגללנו היא לא פתחה קריירה – אמא ממורמרת. אבל אני – אני מצליחה בעבודתי, רבת יכולות וכשרונות והיא – במקום להיות אם גאה, מנסה בכל הזדמנות לתקוע הערות ציניות ולדכא. אמא רעה. כאילו לא יכולה לשאת את הצלחותי. מה יותר טבעי שאמא תהיה גאה בבת שלה? (או בבן שלה). כמו שאני גאה בילדים שלי.

אני לא מרגישה מסכנה ואומללה ולכן אין צורך בניחומים – זה רק ידכא אותי. אבל חשבתי, לאחר שיחתנו אתמול, על כך שילדים, בכל גיל, רוצים מהוריהם את התחושה שאנחנו נפלאים, נהדרים, מוכשרים ויפים כי העולם בחוץ מספיק מחמיר. אבא שלי נותן לי את התחושה הזאת ואני מרגישה כך לגבי הילדים שלי ואומרת להם בכל הזדמנות כמה הם נפלאים. אמא זו אמא… רק לא אמא שלי!