דרלינג חוזרת לפעילות גופנית!
מאז שהמחלה החלה, אני לא עושה כלום. רק יושבת ואוכלת...ומכיון שעבר כבר חודש וחצי ומכיוון ששני קילו התיישבו לי על התחת, החלטתי לנסות. אם שרדתי שלוש שעות של ריקודים סוערים, הליכת בוקר קטנה עלי. הרופאה אמרה שלא אוכל. רק שמישהו יגיד לי שאני לא יכולה משהו.... אני אראה לו! אז נכון שקיצרתי ונכון שבעלייה הטורבו לא עבד ונכון שעכשיו אני בוערת מבפנים - אבל יש לי חיוך על השפתיים ואני כבר מרגישה יותר רזה....

אפרופו חיוך, אני עושה מחקר אישי קטן. בעודי צועדת על רצפת הרקורטן המשובח באדיבות ראש העיר, הולכים מולי עוד אנשים - כל אחד שקוע בעצמו, עם אוזניות או בלי, לבד או בזוג. יש את הקטע הזה שבו מתקרבים ודי צריך להתאמץ כדי לא להסתכל על מי שבא מולך. אני מחייכת ולפעמים גם אומרת בוקר טוב. אמריקה סטייל. למה לא? אז מה אם אני לא מכירה אותם! זה נחמד. אבל אנשים לא יודעים איך לאכול את זה... לפעמים הם מביטים ישר קדימה ומחכים שאצא מטווח הראייה שלהם כדי שיעבור רגע המבוכה, לפעמים הם מסתכלים עלי מבלי לשנות את מבע הפנים ולפעמים אני מקבלת חיוך מקסים של הפתעה ממישהו שלא ציפה ואני מרגישה שעשיתי לאותו מישהו את היום ולפעמים אני חושבת שגם האחרים מצטערים שלא החזירו חיוך ובליבם הם אומרים - בפעם הבאה....