בצעירותנו אנחנו מרגישים שכל אוולות העולם לא יוכלו לרוח הלחימה הבוער בעצמותינו. אנחנו נשנה את העולם. אם יש דבר שאני מתגעגעת אליו זה לתמימות הזאת…

אני הייתי מאלה הכותבים מכתבים למערכות העיתונים ואף לשרים ואפילו לראש הממשלה. יש לי תשובה של יצחק רבין ז"ל למכתב שכתבתי לו בעניין החשיבות הלאומית של המיחזור. האמונה הזאת שהדברים שלי יגיעו למישהו שאיכפת לו היתה הדלק שהניע אותי להתריע על כל דבר שנראה לי לא צודק או לא מטופל. ואז יום אחד הבנתי. בעצם, זה לא קרה ביום אחד. זהו תהליך שמחלחל לאט. עוד מקרה ועוד מקרה של שחיתות, של אינטרסנטיות, של חוסר צדק והתחלתי להבין שחוקי המשחק הם לא כן לא שחור לבן. פתאום הבנתי שהרבה מהאנשים שאני פונה אליהם מתעניינים יותר במשרה שלהם מאשר בטובת החברה והמדינה. גם הבנתי שהאנשים האלה מנצלים את מעמדם להנאות אישיות. אז גם הבנתי שאין קשר בין כישורים אישיים וחלוקת תפקידים, הבנתי גם שקיצוצים תמיד נעשים על חשבון פשוטי העם כשהנבחרים לא מקצצים לעצמם מילימטר ואפילו לא מתביישים להתפאר בנסיעות לחו"ל על חשבוני. הבנתי שאין קשר בין כישרון להצלחה, שיש אנשים שהם לא באמת חברים שלי אלא קרבתי תועיל להם באיזה אופן. הבנתי שחוקים הם גמישים וניתנים לעידכון לפי הצורך (רק לא לפי הצורך שלי). הבנתי שאנשים מושחתים יכולים להיות בבית הנבחרים וגם אם מוגשת נגדם תביעה משפטית הם לא חושבים שהם צריכים לקום מהכיסא. הבנתי שזה בסדר לייקר לחם ולהוזיל מכשירי DVD. הבנתי שחינוך אינו במקום הראוי לו בסולם העדיפויות הלאומי. הבנתי שמייקרים את המים כשיש מחסור אבל לא מוזילים כשהולכים לשפוך טונות לירדן. הבנתי שיש אנשים שמקורבים לצלחת והם פטורים מחובות בסיסיים.

מאז אני מוצאת את עצמי נמנעת מהתפלשות בבוץ – לא רוצה לקרוא כתבות על שחיתות. זה כואב לי מדי. אני חיה את עולמי ומנסה לנהוג אחרת עם סביבתי הקרובה ובזה דייני.

דרך אגב, אחד המאפיינים של מדינת עולם שלישי זה חוסר האימון של תושביה ביכולת שלהם לשנות דברים….