לא מצופה מאישה בגילי ובמעמדי להיות חסרת אחריות. אני מגדלת ילדים, מחזיקה בית, מטפחת קריירה. בעבודה שלי אני באה במגע עם הרבה אנשים מסוגים שונים במסגרת כל מיני כובעים שאני חובשת. אני חייבת לתקתק, לפעמים לעמוד בזמנים, לתת תשובות, לעשות עבודת מחקר, להחליט החלטות ולהרחיב את מעגל מספקי העבודה בקביעות. עבודתי דורשת יצירתיות רבה ואני מצליחה בה. אני פרסונה בתחומי. כותבים על פרוייקטים שלי בעיתונות, כותבים לי דברי הערכה ובכל פעם זה מפליא אותי מחדש ואני תוהה - מתי יתגלה הבלוף הגדול. מי יהיה הראשון שיחשוף את העובדה שהמלכה היא ערומה. שהרעיונות הנפלאים שלי באים אלי במקלחת ושאין לי תכנון מוקדם – הכל קופץ לי לראש באקראי. אני לא מחזירה טלפונים ומיילים לא בגלל שאני חולה אלא בגלל באג כזה שאני לא מבינה אותו – סוג של עצלות להתחיל משהו חדש או חוסר יכולת לסיים משהו עד הסוף. יש לי פתיל קצר ואין לי סבלנות לקצוות של דברים כשהראש שלי כבר בדבר הבא. יש לי שני טלפונים של לקוחות פוטנציאליים כבר שבוע. לא התקשרתי. אני יודעת שאוכל לצאת מזה – הקסם האישי פועל לטובתי אבל אני מרגישה לא יעילה. במקרים רבים אני כמו ילדה קטנה – לא רוצה ללכת לעבודה. רוצה להבריז. ללכת לאיקאה ולבלות שם יום שלם. הרבה פעמים אני לא מתקשרת למזכירה שלי להודיע על תוכניותיי לאותו יום למרות שחשוב שאעשה זאת. ילדותי כזה. לא רוצה להסתכל על מצב החשבון בבנק. איך אפשר לנהל כך עסק? בהרבה דברים אני סומכת על בן זוגי שהוא גם שותפי (למרות שהוא עוסק בדברים אחרים ובמקום אחר). הוא השוטר שלי והוא נוזף בי בקביעות אבל רק הוא יודע את האמת. בינתיים.

בקרוב יתגלה הבלוף – זה רק עניין של זמן….