כבר כתבתי בעבר על יום הזיכרון ועל העובדה שנישאתי למשפחה שכולה. כבר 25 שנה אני שייכת ולא שייכת למשפחת השכול. העצב גובר עם השנים  - ככל שילדי גדלים. היום עמדתי בבית הקברות עם בני החייל ובני שיהיה חייל בעוד כמה חודשים ועצב גדול ירד עלי. הרבה שנים הצלחתי להתחמק מבית הקברות ביום זה וחששתי מאד לקראתו. התרגשתי מאד ממסורת חדשה של משרד הביטחון, שמצמיד לכל קבר חייל מהיחידה . זה עושה המון למשפחות וגם חשוב עבור החיילים עצמם. החייל "שלנו" היה מגולני והוא אף שם על המצבה סמל של גולני. הוא דיבר איתנו, שאל שאלות ונוכחותו עשתה טוב.

אחר כך בבית, המון אנשים ואוכל ובערב, הרמת כוסית ומעבר שקט לחג. טקס המשואות, המרגש אותי בכל שנה מחדש וכבר צריכה להתכונן לצאת למסיבה. בתקווה שהמצב רוח ישתפר בהמשך.

חג שמח.