לאחר שובם הביתה הודיעו בחגיגיות על החלטתם לנסות את החיים בארץ אבותינו וכך הגענו לישראל, לנמל חיפה, ליתר דיוק, על גבי ה "דן" – אניית הדגל של צים.

ההורים שלי עלו לארץ בגלל מזג האויר….

היום ברור לי לגמרי כמה השפעה יש למזג האויר על אישיותנו. אם אפשר לדבר על אופי של עם (ואל תהיו קטנוניים – אני מנסה להעביר פה רעיון) – אז לדעתי זה ממש לא מקרי שהאנגלים הם אנשים סגורים ואפורים. כשאתה הולך ברחוב בלונדון , אתה רואה אנשים המכונסים בתוך עצמם, הולכים הליכה כפופה משהו. אין קשר עין. גם ברכבת. האנגלים קוראים המון אבל הסיבה שכולם קוראים ברכבת היא בגלל שזה מונע את הצורך בקשר עין עם היושב מולך.….האנגלים הם עצורים, מאופקים וסבלנים. בטח - אף פעם לא חם להם אז למה שלא יהיו סבלנים… אם אתה הולך בקרבת הכביש על יד מעבר חצייה יעצרו ויתנו לך לעבור עוד לפני שבכלל החלטת אם אתה בכלל רוצה לעבור ואחר-כך אתה עובר כי לא נעים לך – הרי כבר עצרו….

האפור של לונדון יכול להיות כל-כך אפור שאחרי כמה ימים בן-אדם מסוגל לשכוח את העובדה שאי שם מעל לעננים האלה, שנדמה שעשויים מאינסוף שכבות– אי שם מעליהם יש שמש. בימים שכאלה יש מן רטיבות באויר שחודרת לתוך העצמות ומדכאת את הנשמה. אני לא יכולה לשאת את זה.

ואצלינו - יש אקלים משגע. זה הדבר היחיד כמעט שיש לגביו קונצנזוס. דווקא בשנים גשומות, הימים היפים של החורף מהנים במיוחד כי אינם מלווים ברגשות אשמה. אפשר ליהנות מלוא ההנאה מהשמש הזורחת בידיעה שמפלס הכינרת ממשיך לעלות בו בזמן…שלא לדבר על ימים כמו אלו ממש, כאשר מתחילים להרגיש ניצוצות של אביב… או אז ליבי מתרחב ואני מרגישה שיש פחות דחיסות בתאי גופי – כאילו האור והחום חודרים פנימה לתוך המעמקים. הקלילות הזאת תהפוך לשיכרון עם פריחת ההדרים ואז אפרח גם אני (וגם אתעטש בלי הפסקה….).

אבל השאלה שאני שואלת את עצמי לפעמים היא מה היה קורה אם הייתי נשארת באנגליה. איזה מן אדם הייתי? האם הייתי שונה? אמנם זוהי שאלה היפותטית אבל אני מוכנה להסתכן ולומר שאני בטוחה שהתשובה היא שכן. לא יתכן שדרלינג היתה מתפתחת להיות אותו בן אדם ולו רק בגלל כל האפור הזה מסביב, המדכא כל פיסה של חדווה ושמחת חיים….כמה אני שמחה שהם עשו את הצעד הזה!

ולמה כל זאת? בגלל ציוץ הציפורים בחוץ (גם אצלך, סבסטיאו?), בגלל מסלול ההליכה הקורץ לי ובכלל – בגלל שיש איזו קלילות באוויר….