אנחנו מדברים כל יום. כמה פעמים ביום.... עם כמה חברים אחרים אנחנו מדברים כל יום? אולי אנחנו לא יודעים במה כל אחד עוסק אבל ברור לנו שיש לנו כאן חברים ברמה – ברמת אינטליגנציה, ביטוי, תחומי עניין. אנחנו מכירים ברמה יותר אינטימית מתחום עיסוק, שהוא אפילו פחות מעניין כי מעבר למקצוע שלי, למשל, יש לי תחומי העניין שונים לגמרי (שבדרך כלל לא מעניינים את חברי). כאן יש סבלנות – וצריך לפעמים הרבה סבלנות "להיכנס" לראש של מישהו אבל יש את הרצון הזה בגלל שנוצרת הערכה, בגלל החיבור. יש גם איכפתיות – ראו מקרה ארז – שלשמחתי חזר בו מהכוונה לסגור.

אם אצטרך עזרה – האם אוכל לסמוך עליכם? האם תעזרו לי? ואם אעלם פתאום – האם יהיה לכם איכפת? האם תנסו לברר מה קרה לי? או שעוד מקרה של סגירה ייכנס לסטטיסטיקה. יש כמה אנשים שיש להם מספיק אינפורמציה כדי לאתר אותי אבל אתם לא יודעים מי הם….

זו ש חזרה לאחר שהמחשב שלה תוקן. האם התגעגעתם אלי, שאלה? בתגובה ענה לה דרור פויר כך:" לא נעים לי לשפוך מים קרים על המדורה, אבל אני לא חושב שקוראים באמת מתגעגעים לכותבים שהם אוהבים. ז'תומרת, זה כיף שהם שם, אבל כשהם לא שם - הם לא." (את ההמשך תקראו לבד). שאלתי את עצמי אם זה כך גם אצלי והתשובה היא שזה תלוי ברמת הקשר. אולי בבלוג כמו של זו ש, אותו קוראים המון אנשים, יש פחות קשר אישי והיא גם מעידה על עצמה שקשה לה להספיק לקרוא את אלה שקוראים אותה. אז אין אולי את ההדדיות. אני מרגישה שהקהילה האישית שלי היא אינטימית ואיכפת לי מכל אחד ואחד. אתם מרגשים אותי, מעניינים אותי ואני מתגאה בכם. אם מישהו ייעלם פתאום אני מאד אדאג ואם לא אוכל לברר מה קרה, זה יתסכל אותי מאד.

שתהיה לכם שבת מקסימה.

פרחים לשבת, כמובן