היום קמתי בתחושה יותר טובה. כתיבת הפוסט הקודם והתגובות שלכם הקלו עלי. העוזרת החדשה הגיעה והכנתי כבר תוכנית עבודה כדי להקל עליה את ההתסגלות לבית. חצי שעה אחרי שהגיעה, פתאום היא אומרת לי שהיא תנקה היום אבל לא תבוא מחר. בבת אחת, יצא לי כל האויר מהבלון. שאלתי אותה אם זה בגללי והיא אמרה שבשום אופן לא (כל חמש דקות שאלתי אותה אתמול לשלומה והזכרתי לה לשתות ), שאלתי אותה אם זה בגלל שהבית גדול עליה והיא אמרה שלא. בקיצור - היא לא מוכנה להגיד לי. ניסיתי להגיד שאולי זה בגלל שהיא לא רגילה - שגם אני, ביום הראשון שלי במקום חדש, רוצה ללכת הביתה - גם אם מדובר באי קסום... והיא בשלה. לא מוכנה להגיד למה. בסוף ויתרתי - אני לא יכולה להכריח אותה אבל אני מדוכאת נורא.

זו תכונה מאד אופיינית לי - מצבי הרוח המשתנים, המעברים המהירים בין ה - high לבין ה- low.

מה עדיף?

לחיות במישור נינוח של שקט נפשי ומצב רוח יציב או לחיות על רכבת הרים - פעם גבוה בשמים ופעם עמוק ברצפה.

זו לא סוגיה שאפשר לבחור בה את התשובה הרצויה מכיון שהמבנה הפנימי שלנו הוא שמכתיב את התשובה האישית של כל אחד מאיתנו אבל בכל זאת....האם הייתי ממירה את פסגות העונג והריגוש אליהם אני מסוגלת להגיע בפלאטו של שיממון רק כדי לחסוך לעצמי את התהומות?????

לא.