פול מקרטני בן 64 היום. הרגשה משונה מאד עברה עלי למקרא הידיעה הזו. הרי הזדקנותם של גיבורנו מעידה גם עלינו.

בן 16 היה כשכתב את השיר הזה – בזמן שתוחלת החיים הממוצעת היתה 63... בגיל 16 אכן קשה לנו להאמין שנחיה עד גיל מופלג שכזה. אמנם הוא לא איבד את שערותיו, כדברי השיר, ולאור הגירושין שלו, לא בטוח שיש כרגע מי שמטפלת בו...  אבל פול מקרטני, מושא הערצת ילדותי, הוא כבר בן 64. כשהייתי ילדה אנגליה קטנה, הייתי מנשקת את דמותו על מסך הטלויזיה הקטן, שהיה משדר, בשחור לבן, את ההופעות ההיסטריות של תחילת שנות ה- 60, בהן בקושי ניתן היה לשמוע את המוסיקה מבעד לצרחות המעריצות...

יחד עם גיבורנו, גם אנו מזדקנים. לראשונה בחיי, אני מרגישה את גילי. מתמודדת עם שינויים פיזיים ובעיקר עם סוג של חשבון נפש – מה עשיתי, מה כבר לא אעשה ומה  עדיין לא מאוחר. נדמה לי שקוראים לזה משבר אמצע החיים. למרות ששנתיים וחצי מפרידים ביני לבין גיל 50 – נדמה לי שאני מרגישה את זה. ההתמודדות אינה קלה והדרך שבחרתי היא דרך העשייה.

וכשאהיה בת 64? נקווה שעדיין אהיה פעילה ונמרצת, בריאה ומסופקת....

פינת המונדיאל – בשנת 1966 אנגליה זכתה באליפות העולם והנבחרת וביניהם – בובי צ'רלטון וג'ורג' בסט (שהיה הכי חתיך) נסעו באוטובוס פתוח מאצטדיון וומבלי לעיר והם עברו בשכונה שלי! אמנם ההורים שלי לא הרשו לי להיות בחוץ אבל ראיתי אותם דרך החלון – רגע היסטורי בהחלט....

יום נפלא לכולם.