אפרופו החיים כרכבת הרים, אחרי הנסיקה תמיד באה הצלילה וכך אני מוצאת את עצמי היום, תוך הצטרפות מקרים של גורמים שונים, במצב רוח  ממש לא פורימי. אני נובחת לרוב והפתיל שלי, שהוא קצר ממילא, כמעט נעלם לחלוטין…. מזל שלא הלכתי לעבודה היום – הלכתי לראות את בתי רוקדת ברחובות רמת-השרון במסגרת העדלאידע. קצת נחת הורית לאיזון קצר טווח. דווקא רציתי לכתוב עליה לשם שינוי אבל אפילו זה לא צלח בידי…. אז נקטתי בשיטה שהיא תמיד מהווה עבורי פיתרון – הלכתי לישון. מנגנון האנטי-מצוקה שלי מאד משוכלל. יכולת ההירדמות שלי היא מיידית והיא משולה לנתק של חוט במוח או לחילופין – מכת אגרוף מעלפת. כדי להמחיש את הדברים הנ"ל, אספר שבמלחמת המפרץ הראשונה, כאשר הורו לשים סמרטוטים עם אקונומיקה נגד כימיקלים (לא שמתי כדי לא לקלקל את השטיח) – נכנסנו עם האזעקה הראשונה לחדר ה"אטום" (מה מגוחך) עם שני ילדים קטנטנים. אני נשכבתי על המיטה ותוך שנייה פשוט נרדמתי וישנתי שנת ישרים עד לאזעקת ההרגעה….

היום גם לא הצלחתי להירדם מיד בגלל מתח פיזי בגוף. רק אחרי סדרת נשימות עמוקות הצלחתי להירדם והתעוררתי לפני הזמן המיועד. את המתח בשכמות הרפיתי מעט בעזרת כדור טניס- שיטה שלמדתי לאחרונה ומאד מצאה חן בעיני במסגרת סעיף פתרונות שמשחררים אותי מתלות באדם אחר – שוכבים על הרצפה ומניחים את הכדור מתחת לגב באיזורים של מתח ופשוט נשענים ומזיזים אותו מצד לצד. זה קצת כואב אבל כאב טוב ומשחרר.

הצעד הבא מתוכנן לשעות הלילה- עוד מסיבת ריקודים. הפעם במועדון שלי והפעם כן אצטרך כנראה קצת אלכוהול בשביל להשתחרר….

אז במצב רוח לא פורימי במיוחד – חג שמח…